היה ידידי היחיד לי העט, שהיה על הדף רץ ושועט. לו ידי נתתי, שיכתוב לי מזמור ואל ליבי - יביא את האור. ניסיתי ללפות את העט בידי, להאמין, שאין הוא ידיד בוגדני, כי רע דומם לא יבגוד לעולם, בידידות של אמת - לא יטיל מכתם. אך זה העט בו כל כך האמנתי, קיוותי, ציפיתי ולא ידעתי, איך יום אחד בידי נותר, עט לא כותב - כי הדיו בו נגמר...