ביום ראשון הגב התחיל לכאוב לי. האמת שהוא כאב לי הרבה שנים לפני יום ראשון, אבל באותו היום הרגשתי איך הוא מתחיל לקרוס. הרופא כמובן תלה את האשמה בשומן המיותר שאני נושאת על גופי. אני לעומתו תליתי את האשמה בצורת החיים שאני מנהלת - אני מאמינה בחיבור בין הגוף לנפש. זאת הייתה תקופה עמוסה מאד בעבודה ובסוג עבודה כמו שלי העומס הוא גם ריגשי.

אז אחרי שני ימי מנוחה ומצבור של משככי כאבים וגם טונה של משחת וולטרן, חזרתי לתיפקוד סביר. מצאתי את עצמי שוב במשרד, נחנקת בין פגישה, לשיחת טלפון, למילוי דו"חות, לריצה מטורפת אחרי הזמן. בדרך הביתה, במכונית, הרגשתי שוב את הגב שלי צורח. ניזכרתי בדבריו של הרופא שציין שבגיל שלושים זה קצת מוקדם לסבול מכאבי גב. נאנחתי. לגב שלי יש, כך אני מקווה, עוד הרבה שנים "לסחוב".

כבר זמן מה שאני מרגישה שהגיע הזמן לחזור לטיפול. דרך ארוכה ומלאת טלטלות עברתי בשנים האחרונות ולאחרונה התחלתי להרגיש שעולות בי שאלות ושיש לי תובנות ושאולי טיפול, עכשיו, יעזור לי קצת לזרז תהליכים. כאלו שאפשר, אבל קשה לעשות לבד.הפחיד אותי לחזור לטיפול. כאילו אני שוב מודה שאני דפוקה. למרות שאני יודעת שזה לא בהכרח קשור.

חשבתי לנצל את הכאב גב שלי לטיפול. טיפול אחר, כזה שלא ידרוש ממני יותר מידי מילים, כזה שייתן לי מגע. כזה שיעבוד על הנפש דרך הגוף. אחרי שהתייעצתי עם יודעי דבר ובעיקר עם כאלו שסובלים מכאבי גב, החלטתי ללכת על שיאצו. 45 דקות בשבוע של לחיצות עדינות-תקיפות ומתיחות למיניהן.

אחרי ארבעה שבועות של מפגשים קבועים, אהבתי את המטפלת שלי ובעיקר סמכתי עליה. בחורה צעירה, בשנות השלושים לחייה, נמוכה מעט, פנים נעימות, ידיים חזקות. בכל יום שלישי בחודש האחרון נפגשתי איתה בחדר הטיפולים. בכל פעם שנכנסתי לחדר שמעתי את השקט שבו, הרחתי את הניחוחות המיוחדים שלו והרגשתי את הפסטורליות שליטפה אותו. במרכז החדר היו פרוסים ארבעה מזרונים עליהם שכבתי כשזכיתי לטיפול המסור מיידיה המיומנות. מצד אחד של החדר עמדו שתי כורסאות ומצד שני מיטת טיפולים, בקיר הנגדי עמדה מראה מכוסה בד תכלכל. מהחלון תמיד הגיעו רשרושי ענפים ועלים וציוצי ציפורים עדינות שכאילו הוזמנו בדיוק לחלון הזה, בדיוק בארבעים וחמש הדקות שלי. אחרי שבוע עמוס שעבר מהטיפול הקודם, חיכיתי בקוצר רוח לפגישה הבאה שלנו. התמסרתי בקלות לידיה הבטוחות בכל המפגשים הקודמים וניצלתי את הזמן לתת לראש שלי להתרוקן ממחשבות היומיום ולהתמקד רק בתחושות הגוף. למרות הנעימות הרבה היו גם לא מעט לחיצות כואבות, מתיחות קורעות ותקיעויות בגוף הדואב שלי. ממפגש למפגש גיליתי שהגוף שלי דורש וראוי לתשומת לב מירבית וריכוז מקסימלי.

כרגיל מייד עם הגיעי לקליניקה נכנסתי לחדר הטיפולים והמתנתי בסבלנות קצרת רוח לבואה. היא נכנסה לחדר כשהיא משוחחת בעצבנות רבה בפלאפון שלה. הרגשתי שהשיחה אישית מידי ויצאתי להמתין במסדרון עד שתסיים. כעבור שלוש דקות היא יצאה מהחדר, ראיתי עליה שהיא רותחת מעצבים. היא ביקשה דקה כדי להרגע מהשיחה ופנתה לקצה המסדרון. אני חזרתי לחדר והתיישבתי על מיטת הטיפולים בצד, מנסה להסתגל לשקט של החדר, כעבור שתי דקות היא שוב חזרה. שמעתי אותה ממלמלת משהו על זה שהיא אדם מאד רגיש ושהיא לוקחת דברים קשה מידי. וגם מזל שהיא נרגעת מהר והנה עכשיו היא רגועה. פתאום הבחנתי שהיא מושיטה לעברי את ידיה לחיבוק. איפשרתי לה למרות המוזרות בעיניין. היא חיבקה אותי חזק, כמו ילדה שמשוועת לאמא, הראש שלה נשען על החזה שלי. אחרי עוד שנייה היא מלמלה "הנה זה בא" ואז היא פרצה בבכי. המשכתי לחבק אותה. ניסיתי להבין איך זה שאני מגיעה לטיפול והמטפלת מתמוטטת לי בידיים, תוך כדי שבכייה מתגבר. במשך עשר הדקות הבאות המטפלת שלי שטפה את חולצתי בדמעות גדולות, בבכי חסר מעצורים. לא ידעתי על מה היא בוכה והתלבטתי אם זה תפקידי בסיטואצייה המוזרה הזו להתעניין.

אחרי שהיא ניתקה את החיבוק, שתתה כוס מים וסידרה את האיפור שנמרח מול המראה המכוסה, היא פקדה עלי לשכב על המזרונים. במשך עשרים וחמש הדקות של מה שנשאר מהטיפול שלי, היא לחצה ומתחה את גופי והרגשתי איך הדמעות שלה ממשיכות לזרום.