כבר שנתיים אנחנו גרים ביחד.עוברים שלבים של זוגיות. מנסים לשנות אחד את השני, מתייאשים, מנסים לקבל אחד את שני, מתייאשים.
והחיים רצים – עבודה, אוניברסיטה, שכר-דירה, חשבונות, הנאות קטנות והנאות גדולות. כשאני מסתכלת על הזוגיות שלנו, עכשיו, כשאני יושבת בשירותים ומגלה שנייר הטואלט נגמר והוא כרגיל לא טרח לשים חדש, אני חושבת לעצמי שזה משהו שלא למדתי לקבל. זה עדיין מעצבן אותי. אני זוכרת בתחילת המגורים המשותפים שלנו שיכולתי לחייך מזה ולהעיר לו באהבה ממוש, כשנגמר הנייר צריך לשים חדש. ואחר-כך בחביבות תגיד, מתי תלמד שנייר הטואלט לא מגיע בעצמו לשירותים? ואחר-כך בעצבנות קיבינימט, מתי כבר תתחיל להתחשב באחרים?
בשעת צהרים ביום לחוץ אחד בעבודה, הוא מתקשר. אני שומעת מבעד לטלפון את קולו חנוק מדמעות, אל תשאלי מה קרה הוא אומר לי, מנסה להשתלט על הדמעות. מה קרה? אני שואלת שלוש פעמים בטונים הולכים ועולים, לפני שהוא מספיק לענות. נסגרה לי הדלת של האוטו על היד, יורד לי המון דם ונראה לי שאולי האצבע נשברה. אני מצטמררת כולי, מנסה להשתלט על החלחלה שעוברת בי, תלך מייד לבית חולים, אני אומרת לו, מייד! יש לך עם מה לחבוש את היד בינתיים? אל תזיז את היד! אתה יודע מה, חכה אני מייד יגיע אליך.אני מתחילה להריץ בראש מחשבות זמן חירום להתארגנות מהירה ליציאה מהמשרד. בצד השני אני שומעת אותו אומר, לא זה בסדר, אל תבואי, ביקשתי מאבא שלי שיקפיץ אותי לקופת חולים פה, אני עוצר את הדם עם החולצה שלי, פשוט זה נורא כואב. אני שומעת אותו נאנק. שום קופת חולים ! אני צועקת עליו איזו יד זו, ימין? אני מתחילה ללטף את יד ימין שלי ומרגישה בה מין כאב מוזר. אני לא חושב שצריך בית חולים, הוא אומר, זה לא כזה נורא. אתה רוצה שיהיה לך נזק תמידי לאצבע? אני נלחצת, אצבע זה איבר חשוב!
טוב, טוב,טוב, בית חולים, אני אסע לבית חולים, אני אהיה אתך בקשר. אנחנו סוגרים את הטלפון. תמיד זה ככה אני חושבת לעצמי, אצלי כבר כל החיילים עוברים לדום ואז הוא נרגע פתאום.
חברה מהמשרד ליד חולפת לידי ונעצרת, מה קורה? היא קולטת אותי ואת הפאניקה שהשתלטה עלי. אני מספרת לה במהירות על האסון. אויש, היא אומרת לי, אבל לא נורא, לא נעים, אבל לא נורא. מה לא נורא אני קופצת?! כואב לו הוא בכה בטלפון! תירגעי, היא מטיחה בי, קולטת את ממדי ההיסטריה שלי, זה לא כזה נורא. בחיי, היא ממשיכה, אסור שיהיו לך ילדים, את היסטרית. שברתי פעם אצבע, היא מתחילה לגולל לפניי את הסיפור. אני מתכווצת כולי די! די! די! אם אני כזאת היסטרית, אז אולי לא כדאי שתספרי לי?!
אחרי עשרים דקות אני מתקשרת אליו שוב, הוא לא עונה, יופי, אני מנסה לעודד את עצמי, בטח מטפלים בו בבית החולים. עוברות עוד עשר דקות ואני שוב מתקשרת
(את כל סיבולת האיפוק שלי השקעתי בעשרים הדקות הראשונות) נו? אני שואלת. הוא מחכה במיון, עוד לא התפנו אליו. תיגש מייד לרופא ותגיד לו שזה התנפח ויורד המון דם, תראה לו את זה. טוב, הוא עונה, בטון רגוע יותר, אבל זה לא שנחתך לי הראש או משהו, רק האצבע. אני מוותרת, תעשה מה שאתה רוצה, רק שתדע שנזק לאצבע זה מאד לא נעים וגם מאד מגביל!
בערב, בשירותים, אני יושבת ומהרהרת ביום המטורף שעבר עלי, הלחץ במשרד והאצבע החתוכה שנחבשה והתגלו בה רק סדקים, הותירו עלי רושם רב. אחרי שעה ארוכה של משחק טטריס, אליו נוקזו כל רגשותיי, אני מחליטה שהגיע הזמן לחזור לחיי הבית ומגלה…שאין נייר טואלט.
תגיד, אני אומרת לו בחביבות מיואשת, לעולם, לעולם, לעולם לא תחליף את הנייר בשירותים? אני נשבע לך שרציתי, הוא מתנצל ומרים את ידו החבושה בתחבושת לבנה שממנה מבצבץ פולידין צהוב, אבל אפילו את השם שלי אני לא יכול לכתוב.
