ארבעה ימים אחרי שהכרזתי, הצלחתי לשכנע אותה לשבת ולדבר.
היא הגיעה לבית שלי, שהיה די שלנו עד לפני ארבעה ימים, ניכר היה שהיא שמחה לפגוש את הכלב והחתולה שקיבלו את פניה בקשקושי זנבות וצהלות שימחה נרגשות. בדרכה לכורסא היא בחנה בעיניה את הבית כדי לבדוק אם משהו השתנה למרות הזמן הקצר שעבר.
שיחת הנימוסין של ההתחלה ארכה בדיוק שלוש דקות וגם זה נראה כמו נצח. היא הביטה אליי בעיניים עצובות וכהות ונראתה יותר כמו ילדה מבויישת שעומדת להינזף.
התחלתי לדבר, לנסות להסביר את פשר ההכרזה שלי. רציתי להגיד שגם אני עוברת תקופה קשה, שאני מבולבלת ועמוסה ו…שחלק מהצרכים שלי לא מתמלאים במסגרת הקשר שלנו. בהתחלה דיברתי בסיסמאות, היא השפילה את מבטה ונראתה יותר ויותר כמי שנערכת להנחתה של מכת מחץ בלתי נמנעת וכואבת במיוחד.
ניסיתי לדבר ב"אני": אני רוצה, אני זקוקה, אני מבקשת, כמו שהמטפלים למיניהם ממליצים. ואז חשבתי לעצמי, שאולי כדאי שאסביר בצורה ברורה יותר למה אני מתכוונת כשאני אומרת שחלק מהצרכים שלי לא מתמלאים, ידעתי שאחד המכשולים המהותיים בינינו, הוא שאני מצפה, כך נראה, שיבינו אותי ללא מילים, שיקראו אותי ללא שורות ומילים. חשבתי קצת בשקט, ניסיתי לחפש משפט הסבר, דוגמא, משהו קונקרטי יותר וברור. היא עדיין ישבה מכופפת על הכורסא, במין דממה לא מובנת. נדמה היה לי שראיתי דימעה מאחת מעיניה.
תראי, אמרתי בקול שקט ובטוח, אני רוצה שכשאת בדרך הביתה, תתקשרי ותשאלי אם יש חלב בבית. בזווית העין ראיתי איך נשמתה נעתקת לרגע, היא הרימה את ראשה והישירה עיניה אליי, מבטה היה מופתע עד כדי הלם, אבל גם מלא בוז. חלב? היא שאלה. כן, עניתי בגמגום, חלב…אני…רוצה שיהיה גם לך איכפת אם יש חלב בבית, המשכתי בקול שמנסה להיות בוטח יותר. היא שוב השתתקה, הדמעות החלו לזלוג על לחייה ביתר חופשיות. זה נורא פוגע, מה שאת אומרת, שמעתי אותה מבעד לדמעותיה. אני יודעת שזה לא פשוט, עניתי בטון רך ככל האפשר. זה לא פשוט גם לי. את יכולה לבחור להעלב וזהו זה, המשכתי בטון הפסיכולוגי, ואת יכולה לבחור להניח את הפגיעות בצד ולעשות עם זה משהו. היא שוב משתתקת, מיישירה אליי מבט שהופך לזעם. נו, אני חושבת לעצמי, שתצעק, שתקלל, רק שתפסיק לשבת פה בכזה שקט. גם לה יש אינספור טענות כלפי, אני ממשיכה למלא את השקט ששורר במחשבות ביני לבין עצמי. שתגיד כבר שאני שוב חושבת רק על עצמי, שאני הבן – אדם הכי אגואיסט עלי אדמות, שאני בכלל לא יודעת מה עובר עליה.
תראי, אני ממשיכה בקול עדין יותר, זה לא העיניין של הכסף, תוך כדי שאני מהרהרת לעצמי שברור לי שדרכתי על נקודה רגישה – הפער בהכנסות שלנו, זה פשוט התחושה שזה נותן לי, אני מצתדקת, אני בטוחה שאם תציעי לי אני אפילו לא ארצה, אני מנסה לסגת מדבריי. היא ממשיכה לשתוק. מעבדת את מילותיי. פתאום אני חושבת שאולי בשתיקה שלה היא מנסה להבין את דבריי, לשחזר מצבים. אולי היא אפילו מבינה בדיוק על מה אני מדברת וכועסת על עצמה שלא עשתה את זה עד עכשיו. אני מתחילה לעודד את עצמי, ותוך כדי שבוחנת כל תזוזה בלתי נראית שלה, אני משכנעת את עצמי שזה יהיה בסדר. הנה, אני אומרת דברים כפשוטם, בצורה ברורה, שאפשר להבין מה אני בעצם רוצה. ההכרזה תבוטל! לאלתר! מייד אחרי שהיא תגיד איזשהו משפט מגלה הבנה, כמו: או.קיי. אני מבטיחה לנסות, או, זה כל מה שאת מבקשת? אני מוכנה להרבה יותר בשבילך! אפילו אם היא תגיד לי שהיא רק תחשוב על זה, באותה שנייה שהיא תסיים את המשפט, אני אקפוץ עליה עם חיוך מאוזן לאוזן ואחבק אותה.
קול חרישי וברור של נשימה עמוקה שהיא לוקחת לריאות, מעיר אותי ממחשבותיי. היא מתיישרת בכורסא, מייצבת את ישיבתה ואומרת: זה גדול עלי. מה?! אני שואלת. המחוייבות הזאת, היא מסבירה, גדולה עלי.
