למרב יש סרטן.

מרב קמה בבוקר ולא הולכת לביה"ס כמו כל הילדים-מרב הולכת לטיפולים, כל מיני טיפולים עם שמות ארוכים שנגמרים ב´תרפיה´.

מרב ילדה יפה, עיניים צוחקות ותלתלים-תלתלים בצבעי כתום-צהוב ונמשים.

אתמול היא גזרה את השיער ואני בכיתי, והיא רק ליטפה אותי והסבירה שזה בכלל לא נורא ושהיא חושבת שזה אפילו יפה, ´אני צריכה להתרגל למראה החדש´ היא אמרה. 

במקום שאני אתמוך בה ואשמח אותה, היא זאת ששימחה אותי ודאגה לי. פעם פשוט לא יכולתי יותר ושאלתי אותה "מאיפה הכוח?!" אז היא חייכה ואמרה ברוגע שהקב"ה-הוא מקור הכוח. הוא הולך איתה יד ביד, הולך איתה לטיפולים, הולך איתה כשהיא מקיאה וכשכואב לה, הולך איתה לקייטנות והולך איתה כשהיא הולכת לישון.

יום אחד מרב קמה והרגישה קצת יותר טוב-בדקו אותה ואמרו לה שזהו. הלך הסרטן. אין.

השמחה הייתה גדולה ואני מאוד התרגשתי.

מרב אמרה לי שהיא למדה הרבה מהסרטן הזה.

הוא לימד אותה להיות שמחה-גם כשרע, להיות תומכת גם באנשים שנמצאים באותה סירה שלך, להעריך את המשפחה, החברות, החיים. ולהאמין. הרבה להאמין.