בשלב מסוים זה כבר איבד את כל הטעם. זה נהיה סתמי. תמיד חשבתי שבשלב מסוים כבר זה לא יעניין אותי כל התירוצים, הצדקות. זה כבר לא היה בשבילי... זה היה סתם, כמו שכבר אמרתי. הוא סתם דיבר, סתם בכה, סתם. סתם! בכלל לא חשבתי שהוא יגיע לרמה כזאת של שפל... בסך הכל, זה לא שהוא עשה משהו לא בסדר, אלא פשוט... הוא פשוט לא דיבר איתי מספר חודשים. טוב, נו, בעצם הוא צריך להתחרט על זה. בכלל לא הייתה לו סיבה! הכל היה סתם! למה הוא התעלם ממני? למה לא דיברנו? אם הייתי יודעת זה היה נחמד. אבל אני לא. וסתם הייתי עצובה במשך זמן רב כל כך. בגלל זה בשלב מסוים זה כבר איבד את הטעם. כל ההתנצלות חסרת השחר הזאת לא הובילה לאף מקום. רק רציתי שכבר יסתלק. שילך. אבל גם לא רציתי מצד שני שזה יקרה. עדיין אהבתי אותו. נו, טוב, בעצם, אני לא בטוחה אם אהבתי זו ההגדרה הנכונה, אבל היו לי רגשות כלפיו. עדיין... וזה לא היה בסדר! כי הוא פגע בי! ארבעה חודשים חיכיתי וחיכיתי לאיזה טלפון מסכן שיבהיר לי למה התרחקנו כל כך. כי לא מצאתי אף סיבה! זה היה סתם. אז למה בכלל הוא רצה שנהיה ידידים? מה זה נתן לו? שום דבר. הכל היה סתם. תמיד רציתי שיהיה לי איזה ידיד טוב שאני אוכל לספר לו הכל, אבל זה שאביב היה ידיד שלי לא ממש עזר לי. כי לאביב היו לי רגשות. מיותר לציין שהרגשות לא היו הדדיים... אני גרועה בקטע הזה, אהבה. מה לעשות, ככה אני. אבל אחרי שאמרתי לו כבר, והוא אמר לי (בצורה נחמדה מאוד יש לציין) שהוא לא מעוניין בי, אז נהיינו ידידים. ובאמת, בהתחלה דיברנו המון. מה זה המון? שעות על גבי שעות! הייתי מספרת לו על כל השיגעונות הקטנים שלי, הדיכאון הממושך בו הייתי נתונה במשך זמן רב כל כך... אבל זהו. פה זה נגמר. כי רק אני סיפרתי לו על עצמי. על החיים שלי. הוא בכלל לא שיתף אותי. ולא בגלל שלא התעניינתי. להפך! דווקא שאלתי אותו פעמים רבות אם יש לו משהו לספר לי, אם הוא רוצה לדבר, אבל הוא תמיד העדיף לשמוע עלי מאשר לדבר על עצמו. הוא היה ביישן. אבל ביישן של ממש. והוא היה מלנכולי. תמיד הוא נראה שקוע כל כך במשהו. וידעתי שיש משהו שהוא לא מספר לי. אבל נמנעתי מללחוץ עליו. ידעתי כמה הדבר שנוא עלי, שלוחצים עלי לספר דבר מה שאיני מעונינת לומר. אז שתקתי. וכך, לאחר מספר שבועות, פשוט התרחקנו. לא היה לי שמץ של מושג למה ומדוע קרה הדבר, אך גם לא היה לי נעים לשאול. מידי פעם, כשהייתי רואה אותו הייתי שואלת אותו מה נשמע וזורקת לו רמזים קטנים בכל פעם, ושואלת אותו לאן נעלם הקשר. תמיד, אבל תמיד, הוא היה מוצא סיבה, או פשוט מתחמק. והסיבות שלו היו קטנות ולא רלוונטיות. אבל מה כבר יכולתי לומר? כלום. אז שתקתי. ושוב שתקתי. כל הקשר הזה, הזיוף הגדול הזה של ה"ידידות" הגדולה שחשבתי שתתפתח בינינו, היה פשוט סתם. חשבתי על העובדה שאולי הוא נבהל מזה שהוא יודע שאני די מעונינת בו לא רק בתור ידיד, אבל זה לא הסתדר עם העובדה שהוא התקרב אלי מאוד בהתחלה. אז העובדה הזאת לא הביאה לפתרון. חשבתי כל כך הרבה על הקשר שלנו, ועל כמה שקשה לי בלי מישהו קרוב כמותו, עד שלאט לאט פשוט כבר לא שמתי לב. לא היה לי יותר כוחות נפשיים להתמודד איתו. זה היה סתם. זו המסקנה היחידה שהצלחתי להגיע אליה. פשוט הכל היה זיוף אחד גדול של "ידידות" שלא הובילה לאף מקום. המקום היחיד שהייתה אמורה להוביל אליו, לא הגיע, ולכן היא פשוט דעכה. גם כן ידידות... ובכל המצב המוזר הזה, הגעתי למצב של הבנה עצמית מלאה. ידעתי שהידידות הזאת אולי לא הייתה אמיתית, אבל בכל זאת תרמה לי משהו לחיי. הבנתי שכשיש רגשות מסוימים לצד אחד, כלפי הצד השני, כאשר הם ידידים, הידידות לעולם לא תהיה אפלטונית לחלוטין. תמיד יהיה מתח מסוים, שאולי לא יהיה מורגש בתחילה, אבל בשלב מאוחר יותר הוא כבר יצוץ. וכנראה שהשלב המאוחר יותר הגיע. וזו הסיבה לקץ הידידות שלנו. מלבד זאת גם הגעתי למסקנה שהוא היה זה שתרם לי בקשר שלנו, ואילו אני כלל וכלל לא עזרתי לו. אבל אני לא יכולה להאשים את עצמי במיוחד. כיוון שהוא לא ממש עזר לי לעזור לו. הוא לא סיפר לי מה מציק לו. מה עומד לו על קצה הלשון. מה הוא כל כך רוצה לומר, אבל פשוט לא יכול. הוא רק שתק והקשיב. לא נתן לי לחדור לתוך הנשמה הכואבת שלו, וכל הבעיות שאולי היו יכולות להיפתר, אם רק היה נותן לי קצה של חוט. אבל הוא לא נתן לי כלום. הידידות הייתה חד צדדית, כי הוא היה היחיד שעזר לי, ואילו אני, שבאמת ובתמים רציתי לעזור לו, כי ראיתי כמה הוא מדוכדך, לא יכולתי, כי הוא פשוט לא שיתף אותי במחשבותיו. אז הידידות שלנו פשוט נעלמה. אבל אני מניחה שהוא הרגיש בזה. הוא הרגיש שזה לא צריך היה להיגמר ככה. אז יום אחד קיבלתי ממנו שיחת טלפון. ובאותו ערב הוא כבר היה אצלי בבית. הוא ניסה להסביר לי מה הייתה הבעיה בידידות שלנו. ובסוף פשוט, אולי בגלל היותו כל כך סגור ומופנם, אמר שהכל היה סתם, ושהוא רוצה להתחיל הכל מהתחלה. הוא ממש התחנן בפני שנחזור להיות ידידים, כמו קודם. הוא דיבר ודיבר, אבל בשלב מסוים כבר הדיבורים שלו נהיו חסרי תוכן ומשמעות. אם הוא עדיין לא הבין את הפואנטה שהייתה טמונה בידידות שלנו, והעובדה שהידידות שלנו לעולם לא תוכל להתקיים בצורה הגיונית, אז אני לא חושבת שנוכל להיות ידידים שוב. זה יותר מידי כאב, יותר מידי כואב. ואולי גם יכאב. גם לי וגם לו. בגלל שזה נגע בשנינו בעצם. זה היה בלתי נמנע, כי ניסינו לפתח משהו שמראש היה ברור שיתנפץ. ולהתחיל את זה מהתחלה ולעבור את אותו כאב, פשוט לא היה לי הכוח. אז פשוט ויתרתי. לא אמרתי לו. גם לא ניסיתי להסביר את עצמי. ידעתי שמה שניסיתי לעשות ומה שבדיוק היה וגם לא היה, בכל הידידות שלנו, פשוט הביא למצב של חוסר ודאות, חוסר שליטה, וחוסר הבנה של הצד השני. אז במקום להסביר לו את עצמי, הנהנתי את ראשי להסכמה. זה היה סתם. הכל היה סתם... אבל מאז אותו בן אדם נפלא שהיה לי הכבוד להכיר, וגם לאבד בצורה מסוימת, הגעתי למסקנה ששום דבר בחיים לא סתם. לכל דבר משמעות משלו. אין כזה דבר סתם. לכל דבר יש סיבה, גם אם היא לא תמיד ברורה והגיונית. הכל משפיע בצורה זו או אחרת על החיים שלנו, וצריך לדעת מתי להפסיק להישען על משהו שכבר כנראה איננו קיים. והידידות שלנו הייתה בשלב מסוים משהו שהיינו שנינו צריכים להפסיק. אז פשוט הרפינו. שנינו ידענו מתי להפסיק.