סיפור אהבה שמת...

הם ישבו שם ביחד, כמעט כמו בכל יום בחצי שנה האחרונה, היא ישבה על הנדנדה הכחולה והוא ישב מולה על הספסל הירוק. רק שהפעם היה שם משהו שונה, זה לא היה רגיל, שניהם ידעו את זה. הוא השפיל את העיניים שלו לרצפה ועקב אחרי נמלה קטנה שגררה גרגיר גדול על הגב, והיא רק ישבה והתנדנדה לאט על הנדנדה בזמן שהיא משפשפת את רגליה היחפות באדמה.
"המקום שלנו", ככה הם קראו לנדנדה והספסל המסכן הזה, במקום נידח בקצה הקיבוץ.
הם היו יושבים שם כמעט בכל יום בחצי שנה האחרונה, שם הם התאהבו אחד בשניה, שם הם התנשקו בפעם הראשונה, שם הם גילו לראשונה שהם אוהבים אחד את השניה, שם הם ניהלו שיחות מסעירות עד לשעות הקטנות של הלילה ושם האהבה שלהם נרקמה והפכה להיות גדולה ויפה יותר מכל מה שהם חשבו או ציפו. זה היה המקום הקטן שלהם, לשם הם היו בורחים כדי להיות לבד, כדי לברוח מהכול ולהיות ביחד. לפעמים הם רק היו יושבים שם מחובקים ומקשיבים לציפורים מצייצות, או סתם מתסכלים על השמיים. אולי, המקום הזה, יותר מהכול סימל את האהבה שהם רחשו אחד לשניה.
"את יודעת, זה מוזר...", הוא המשיך להתבונן בנמלה.
"מה?"
"תסתכלי על הנמלה הזאת נגיד, היא כל כך קטנה, אבל בכל זאת היא מצליחה לסחוב גרגיר שגדול ממנה בהרבה, והכול רק כדי שיהיה לה ולכל הנמלים בקן שלה אוכל". היא הרימה אליו את המבט והסתכלה עליו בזמן שהוא דיבר, היא הרגישה שהוא מנסה להתחמק ולהעלים את הכל.
הוא קלט אותה מסתכלת עליו והרים גם הוא את מבטו והמשיך לדבר,
"ואצל בני האדם, שיש להם הרבה יותר כוח מכל הבחינות, כל אחד דואג לאינטרסים שלו, זה לא הגיוני... את מבינה?", היא הנהנה קלות, הוא נראה לה פתאום כמו ילד קטן שמגלה לראשונה את קורות החיים והעולם, היא הרגישה צורך לחבק אותו ולרחם עליו, אבל היא ידעה שהוא ישנא את זה, היא ישבה שם והסתכלה עליו ורצתה שהכול יחזור להיות כמו קודם, כאילו כלום לא השתנה, אבל כמה שהיא רצתה וניסתה להכחיש ולהעלים את האמת היא ידעה שמה שקרה קרה ואין שום דרך להחזיר את זה אחורה ולתקן את זה.
"תגידי משהו..." הוא ביקש ממנה, כמעט מתחנן,
"מה אתה רוצה שאני אגיד?",
הוא קם מהספסל והתקרב אליה "שהכול בסדר, שלא קרה כלום, שאת עדיין שלי..."
המעבר בין הנושאים היה חד מדי ומפתיע בשבילה והיא הייתה צריכה לקחת כמה שניות כדי לעקל את המילים האחרונות שהילד שהיא כל כך אוהבת אמר לה,
"אבל זה לא ככה...כלום לא בסדר" היא הסתכלה לו בעיניים, "ואתה יודע את זה..."
המבט שלה העביר בו חום, הוא הרגיש צורך להיות קרוב אליה ולחבק אותה, את הילדה הזאת שהוא כל כך אוהב, אבל הוא פחד שהיא תברח ממנו,
הוא רצה להסביר לה, להסביר לה הכול, הוא ידע שהיא תבין ותסלח כמו תמיד, אם הוא רק יכול היה להגיד לה, אז הכול היה מסתדר. אבל הוא ידע שאסור לו, הוא ידע שיפגעו בה אם היא תדע, הוא ידע את כל זה וזה שבר אותו, הוא לא היה מסוגל לחשוב שיקרה לה משהו רע, ומצד שני הוא לא היה מסוגל לחשוב שהיא כבר לא תהיה שלו. אבל הוא יכל להבין אותה, גם הוא היה זורק את עצמו במקומה.
"אני אוהב אותך..." הוא שתק, "זה הדבר היחיד שאני יכול להגיד לך"
"אז למה עשית את זה?" היא קמה מהנדנדה וחיבקה את העמוד שהיה לידה,
היא הרגישה איך הדמעות מתחילות לטפס במעלה הגרון לכיוון העיניים,
"זה מסובך, הלוואי שיכלתי להסביר לך".
"אז תסביר לי!" היא צעקה ונשברה, "אתה יודע שאני יבין, או לפחות תנסה".
היא נתנה לדמעות להתחיל לזלוג על לחייה, והוא, כמו תמיד, לא היה מסוגל לראות אותה בוכה, זה שבר אותו...הוא רק רצה לחבק אותה ולגונן עליה מהכל, לשמור עליה...
"אני לא יכול..." הוא הצטער.
"למה?" היא נשמעה מיואשת, והדמעות כבר הרטיבו את לחייה, היא לא הבינה למה פתאום הוא מסתגר, למה פתאום הוא לא יכול לספר לה כלום, לשתף אותה כמו תמיד, למה פתאום הוא מתחמק מלהגיד לה את האמת, היא ידעה שקורה משהו, שעובר עליו משהו אבל היא לא הצליחה להוציא את זה ממנו וזה שיגע אותה לדעת את זה, לדעת שהוא לא משתף אותה יותר,
"כי אני פשוט לא יכול...את חייבת לסמוך עלי, להבין אותי...." הוא ניסה לשכנע אותה, למרות שהוא ידע שאותה לא קונים בקלות,
"איך אני יכולה? איך אני יכולה לסמוך עליך ולהבין אותך שאתה לא מספר לי מה עובר עליך?" היא נשברה לגמרי והבכי הפך להיות בכי מבוהל, הוא כבר לא יכל לעצור את עצמו והוא התקרב לחבק אותה ולנגב לה את הדמעות, הוא לא יכל לראות אותה ככה,
הוא חיבק אותה והיא הרגישה שזה כל מה שהיא צריכה. שהוא יחבק אותה ויעלים את כל הכאב יחד עם החיבוק, אבל אחרי כמה שניות היא התעשתה, ואין לה מושג מאיפה היא שאבה את הכוח אבל היא הרחיקה אותו ממנה,
"לא, זה לא יהיה ככה" היא הסתכלה עליו, "אני צריכה שתספר לי, אני צריכה שתסביר לי... אני אוהבת אותך... אבל אני לא יכולה להמשיך איתך ככה, שאתה מסתיר ממני משהו",
"אני לא יכול." הוא הצטער שוב. היא הסתכלה עליו וידעה שהיא אוהבת אותו, והיא ידעה גם שהוא החיים שלה, שהוא החבר הכי טוב שלה, שהוא הכל בשבילה, אבל היא ידעה גם שהיא לא יכולה להמשיך להיות איתו, לא כשהוא ככה, לא כשהוא מסתיר ממנה דברים, היא הרגישה שזה הסוף, לא הסוף של האהבה שלהם, אלא הסוף של מה שהיה סיפור האהבה ביניהם. "אני מצטערת..." היא לחשה, הסתובבה, והלכה משם בוכה. משאירה אותו עומד שם, מסתכל עליה מתרחקת, היא קיוותה שהוא יבוא אחריה, אבל היא ידעה שאם הוא יעשה את זה לא יהיו לה מספיק כוחות כדי להגיד לו שוב לא, ולסובב אליו את הגב שוב.
הוא עמד שם והסתכל עליה מתרחקת, הוא רצה לרוץ אחריה, הוא לא רצה לוותר עליה, אבל כבר לא היו לו כוחות. הוא פשוט הניח לה ללכת, הוא לא רצה להאמין לזה אבל ידע שהוא עושה את הדבר הנכון, שיהיה לה יותר טוב בלעדיו, הוא רק קיווה שיום אחד היא תבין. הוא עמד שם וראה את הדבר היחיד שגרם לו לחייך ולצחוק, את הילדה היחידה שהוציאה ממנו רק את הטוב, את הילדה היחידה שהוא אהב ויאהב אי פעם, את הדבר הטוב היחיד בחיים שלו, את האושר שלו הולך ומתרחק ממנו והוא ידע שהוא לא יכול לעשות שום דבר חוץ מלהניח לה ללכת ולהעלם ממנו.
הוא נשען על העמוד וצרח, הוא הוציא הכל, את כל הכעס שלו על עצמו, על הדברים הטיפשיים שהוא עשה, הוא יכל לכעוס רק על עצמו, הוא היחיד שהכניס את עצמו למצב הזה שהוא נמצא בו היום. הוא הרגיש כאילו עקרו לו את הלב מהמקום, כאילו לקחו לו את האוויר לנשימה, הוא כל כך אהב אותה, הוא היה מוכן לעשות הכל בשבילה. הוא רק רצה להסביר לה שמה שהוא עשה זה רק בשבילה, אבל הוא לא יכל, הוא ידע שאסור לו.
הוא היה בסערת רגשות, הוא היה מבולבל וכועס ולא ידע מה לעשות עם עצמו, הוא התחיל להסתובב בשבילים של הקיבוץ ולא היה אכפת לו שכל הקיבוץ יראה שהוא בוכה, שום דבר כבר לא עניין אותו, הוא רק רצה למות.
רק כשהחשיך הוא מצא אומץ וכוחות לחזור הביתה והוא קיווה שלא יהיה שם אף אחד שיטריד אותו. הוא נכנס לבית וסגר בשקט את הדלת, הוא לא רצה שישימו לב אליו ויתחילו לשאול שאלות. הוא נכנס לחדר והסתכל על התמונות שלו ושלה, כמה מאושרים הם היו, כמה מאוהבים. הוא ליטף אותה דרך התמונה ונישק אותה, הוא התקשה להאמין שכל האושר הזה נעלם לו,הוא כעס על עצמו שהוא נתן לאושר הזה לברוח לו מבין הידיים, שהוא לא היה מספיק חכם לשמור עליו, הוא כל כך אהב אותה.
בהתחלה הוא לא רצה לכתוב לה מכתב כדי שלא תאשים את עצמה, שלא תרגיש רע, אבל הוא היה מוכרח להסביר לה הכל. הוא שנא לכתוב מכתבים והוא גם היה גרוע בזה מאז ומתמיד אבל הוא הרגיש צורך לשתף אותה במה שהוא מרגיש, למרות הכל.

"אני אוהב אותך, אין לי עוד הרבה מה להגיד לך חוץ מזה.
אני מצטער שזה נגמר ככה, לא תכננתי את זה ככה וגם לא רציתי בזה.
אני יודע שזה מאוחר מדי ואני לא רוצה שתרגישי רע או שיהיו לך ייסורי מצפון אבל אני בכל זאת חייב להסביר לך הכל.
עשיתי את זה רק בשבילך, כדי שלא יפגעו בך, אני לא יכול להגיד לך מי או למה כי אז כן יפגעו בך, תנסי להבין ולסלוח לי למרות שאני יודע שזה קשה.
את חייבת להבטיח לי שתשמרי על עצמך ושלא תשנאי את עצמך עכשיו, אני דואג לך.
אני מצטער על הכל, על כל הכאב שגרמתי לך, זה לא מגיע לך, מגיע לך מישהו טוב יותר ממני
שיידע לא לגרום לך כאב.
אני מבטיח לשמור עלייך בכל זמן ולאהוב אותך תמיד.
תודה שנתת לי חצי שנה אחרונה מאושרת, אני לא אשכח את זה לעולם...
את הכל בשבילי ואני אוהב אותך."
הוא הכניס את המכתב למעטפה וכתב על המעטפה בגדול את השם שלה.
הוא סידר את החדר שלו ושם את המכתב על המיטה.
הוא בדק שכולם ישנים ואז נכנס למקלחת כשהוא מחזיק ביד את התמונה שלה מחייכת, הוא כבר לא הרגיש כלום, לא כאב, לא תסכול, לא בלבול, לא כעס, רק אהבה, זה מה שנשאר בו.
הוא פתח את ארון התרופות והוציא משם כל גלולה אפשרית שהוא ראה. הוא התחרט, הוא פחד שהוא לא יבלע מספיק גלולות או שההורים שלו ימצאו אותו ויחזירו אותו לחיים, זה הדבר האחרון שהוא רצה, להתמודד עם הכל. הוא פשוט רצה לברוח.
הוא לקח את הגלולות ויצא מהמקלחת, הוא ניגש למטבח והוציא מהמגירה את הסכין הכי גדולה וחדה ויצא מהבית לקצה הקיבוץ, ל"מקום שלהם".
הוא הגיע לשם והתיישב על הנדנדה, הוא יכל עדיין להריח את הריח שלה באוויר, ולדמיין כל רגע קסום שהם חוו ביחד במקום הזה שלהם. הוא ידע שהגיע הזמן, שזהו, אין לו יותר מה להמשיך הלאה, היא כבר לא שלו והרגעים המאושרים האלה כבר לא יחזרו, הוא איבד תקווה.
הוא הסתכל פעם אחרונה בתמונה שלה ונישק אותה, הוא בלע את כל הגלולות ואחרי מספר שניות הראש הסתחרר לו והוא נפל, הוא לא ראה כלום, רק חושך, הראש כאב לו והוא ניסה לקום ונפל שוב, הוא זחל על האדמה וחיפש את הסכין שנפלה לו מהיד, הוא מצא אותה. הוא רצה מוות בטוח ואיטי, הוא רצה להרגיש כל שלב בדרך למעלה או למטה, כל כאב, כל עיוות, כל מחשבה. הוא אחז בסכין וקירב אותה לצוואר, הוא כולו הזיע ורעד, הוא פחד שהסכין תיפול לו שוב, אז הוא אחז אותה בשתי ידיים, לאט, לאט הוא הניח אותה על הצוואר, היא הייתה קרה. הוא עצם עיניים, חשב עליה, וחתך לכל אורך הצוואר, הדם שלו ניתז על האדמה וצבע אותה באדום...