יושב לו שם למעלה ומתבונן בנו, עושים טעות אחר טעות, שגיאה אחר שגיאה, עיניים תוהות לכוכבים נושאים אנו, בוכים מזריחת החמה ועד השקיעה... שואלים את עצמנו היכן שגינו, ומדוע חיינו כה שחורים, פתאום מבינים שלא אנו טעינו, וגופנו מתחיל להתמלא בחורים... כל חור הוא חלל ריק שבליבנו נפער, זה כואב, זה שורף, מתחילים את האמונה לאבד, חושבים שהגיע הסוף והכל כבר נגמר, ואז הדבר היחידי שרוצים הוא להתאבד... מתחילים להסתכל על החיים בגדול, למה לא שמים לב שאנחנו סובלים??? בזמן שלנו אין כלום, לאחרים יש הכל, ואז מתחילים לבכות לאלוהים... מבקשים את עזרתו, מתפללים לתחינתו, רוצים קצת רחמים, תקווה לאהבה, חושבים שאנו מקוללים ורוצים את ברכתו, אך במקום זה מקבלים רק ייאוש ואכזבה... ואז מגיע היום שלא יכולים להמשיך יותר, אלוהים פותח את שערי השמיים ואנו עוברים לעולם אחר, זהו, הרמנו ידיים, החלטנו לוותר, ולמרות כל זאת אותנו אף אחד לא זוכר...