חייו של משרת חולפים כעיתוני יום האתמול ברוח, אין בהם עניין כי אין בהם חידושים.

מיקי תלש מספר טלפון ממודעה שהציעה לו עבודה. מיקי הלך כי באותה תקופה לחץ אותו מצבו הכספי.

יום ראשון בעבודה

"בגדול..." אמרה בעלת הבית והנידה את ראשה כאילו זה עוזר לה לחשוב "אתה גם ישן פה וגם לן פה, זאתי עבודה שדורשת את שני האלמנטים האלו, ואלמנטים אתה בטח יודע זה אפשריות."

"ויש לי חדר משלי?"

"כמובן, איזו שאלה רטורית. אבל למען האמת זה יותר חדרון מאשר חדר, למען האמת זה במרתף, יש שם איזו פינה שתוכל לשים את הראש עליה"

"ואם אני רוצה להתקלח, לאכול, לראות טלוויזיה?" בעלת הבית בחנה אותי: כפות רגליים, ראש, כפות רגליים, ראש וחוזר חלילה- "אתה מהאלה שרואים טלוויזיה?" היא אמרה כאילו אני דגם של מכשיר

"אז אין בעיה" היא מחאה כף וחייכה "אתה יכול להיות בטוח שנסדר לך טלוויזיה"

מאז חלפו

מאז חלפו 22 שנה, אני עוד מחכה לטלוויזיה שגברת מילס הבטיחה לי לשלט ולצבעים, אני מחכה ומחכה. כשכולם בטוחים שאני האדם הכי דפוק שהם אי-פעם פגשו. אם מעולם לא שרתת אדם מתוך חובה יחידה אז אל תשפוט אותו. איך אפשר להעמיס על דעתך רעיון ובו אתה אדם בודד בלי משפחה ובלי חיים כשכל עיסוקך במשך היום הוא להיענות לצרכיהם של אנשי הבית. דבר כזה באמת שווה כסף? את כל השאלות האלה אתם שואלים ואני יגיד להגנתי שחייו של משרת חולפים כעיתוני יום אתמול ברוח, לאף אחד לא אכפת, עצם היותי משרת הופך אותי לבנאדם משעמם. אף-אחד לא באמת חושב שיש ידיים מאחורי כפפות הגומי ששוטפות את הכלים כל יום. אבל לבנאדם מכור לא אכפת להיראות מכור, לבנאדם מכור לא אכפת מה חושבים עליו. ואני הייתי מכור לשרת את בני הבית, ולזה, מיליון מילים לא ימצאו הסבר הגיוני.

יום שני בעבודה

"בקטן" אמר לי בעל הבית בלחש וטפח על גבי "תחשוב בקטן ולא תתאכזב, אתה מה אכפת לך, יש לך איפה לגור, אוכל לאכול וזה מה שחשוב היום בעולם המטורף הזה." הוא זרק את ידו הימנית על כתפי ועשה לי סיבוב בבית. "כאן.." הוא אמר והצביע על ארון בתקרה "נמצאים חומרי הניקוי שלך... אה.. רגע, איך קוראים לך בכלל?"  "מיקי" עניתי לו "מיקי שרת"

"רק שאלה אחת מר מילס" הוא הסתובב אליי.

"כן, תשאל כל מה שאתה לא יודע"

"ימים חופשיים יהיו לי כאן?" .

"בוודאי," הוא אמר תוך כדי צחוק "איזו שאלה, ואם אתה מתעקש לדעת אז מחר הוא יומך החופשי הראשון" הוא חייך.

מאז חלפו

מאז חלפו 44 שנה, את היום החופשי שלי לא קיבלתי, לא באותו שבוע ולא בכלל, תמיד היה איזה אירוע מיוחד שבגללו הייתי צריך לדחות את יומי החופשי. נשמע לא אמין שבמשך 44 שנים יהיה בכל שבוע אירוע מיוחד, ובניהם כלולים גם אירועים כגון: טעות בקניית השמפו הנכון וצביעת גדר החצר בצבע שלא מעצבן את הכלב, וזה כלב מיוחד ש21 צבעים מעצבנים אותו. המחשבה של התפטרות נראתה לא ממשית בדיוק כמו שכל ילד רוצה לעזוב את ביה"ס אבל לא יעשה את זה. דבר כזה למדתי לכנות במושג "מלחמה אבודה" למה להתנגד למשהו שחזק ממך?, עדיף לצוף עם הזרם במקום להתעייף ולשחות נגדו.

יומי האחרון בעבודה

אני עומד בפינת המרתף שלי, מסתכל על הארונית המרוקנת שלי כשעליה עדיין המדבקה עם השם שלי "מ. שרת" בטוש שחור בכתב לא ברור. אני נפרד ממנה והולך מפה אל דרכי, יוצא מכאן יותר מהר מכדור שנורה מאקדח. אם תשאלו אותי "לא חבל?" אני יפנה אתכם אל הגורל שלי הוא בטח יוכל לספק לכם את כל הדברים שתרצו לדעת למה זה צריך להיות ככה.