"נינה, את צריכה להבין שמבחינה סטטיסטית – מתמטית, על פי תורת היחסות וחוקי הפיסיקה הגיאופוליטית של המזרח התיכון – את צריכה לנסוע"

מיכאל הוריד את המסך מהקיר ולחץ על כפתור השלט שבידו. גרפים צבעוניים, משוואות רבות משתנים, טבלאות, עקומות דיפרנציאליות ונוסחאות מסובכות, הופיעו על המסך.

נינה בהתה במסך בעוד מיכאל שולף מכיסו עט, שהפכה למקל, והחל להרצות מכרטיסיות שבידו. כעבור כחצי שעה, כיבה מיכאל את קולו הרדיופוני והביט בנינה "נו, מה את אומרת?"

"יופי מתוק שלי, יופי של הרצאה, זה בשביל החיילים מחר?"

מיכאל גלגל את עיניו אל התקרה והחזירם לנינה, הוא כיבה את המקרן, הרים את המסך והתיישב לידה.

"תקשיבי נינה, אני אנסה לפשט לך את כל העניין ואראה לך שבעזרת החישובים שלי אנחנו נוכל להגיע להחלטה הנכונה.

אם, אנחנו אוהבים אחד את השני, אז כשאנחנו ביחד, אנחנו שווים 100 אחוזים של אושר – בואי נגיד שזאת הנחת יסוד"

נינה הנהנה ועיניה הגדולות התרכזו בעיניו של מיכאל.

"אני חייב להישאר בארץ, לפחות לחצי השנה הקרובה, אין מה לעשות, את יודעת שבצבא אין פשרות ואני חתום על חוזה, אז בואי נגיד שזה נתון.

את לעומת זאת, מתכננת כבר יותר משנה לטוס, ואני לא יכול להצטרף בגלל הצבא והבעיה היא שכרגע את סובלת בארץ. בואי נניח שהפרטים האלה גם הם נתון מבחינתנו. עכשיו בואי נריץ תרחישים:

אם אנו שומרים על הסטאטוס קוו, כלומר שנינו נשארים בארץ, זה אומר שאנחנו מתראים פעם בחודש כשהצוללת עוגנת בארץ. כך שבאופן יחסי האושר שלך הוא כרגע 50 אחוזים- מצד אחד אנחנו ביחד ומתראים פעם בחודש, אך מצד שני רוב הזמן את מרגישה בודדה וסובלת מהעבודה במאפיה. פחות או יותר מאותן הסיבות האלה גם אני מאושר רק 50 אחוזים.

עד כאן את מבינה?"

נינה פתחה את פיה להעיר משהו אך מיכאל לא נתן לה את ההזדמנות ומיד המשיך בשטף הדיבור:

"אם את נוסעת לטייל בחו"ל, ואני מחליט לערוק מהצבא ולנסוע איתך, אז מבחינת הזוגיות שלנו אנחנו מאושרים ב100 אחוזים וזה יכול להיות מושלם, אך כפי שכבר הראיתי לך בגרפים והוכחתי לך שזה מגובה בנתונים מדעיים של מתמטיקה ופיסיקה – זה בלתי אפשרי מפני שרוב הסיכויים שאני אסיים בכלא וזה תרחיש בלתי מסתבר מבחינת שנינו. לכן מצאתי פיתרון חלופי.

נינה חייכה, והביטה בו באהבה, הוא כל כך השקיע בשבילה, הכין לה מצגת, עשה לה הרצאה, אפילו הכין לה סנדוויץ, הכל רק כדי שהיא תישאר איתו, כן הוא בחור נפלא, מיכאל שלי, חשבה לעצמה.

מיכאל שלף מהתיק מחברת קטנה, קרא בה מעט תוך כדי מלמול חישובים לעצמו ואז חזר לדבר.

"אם את נוסעת ואני נשאר אז את תהיי מאושרת בערך חמישים אחוז בגלל הנסיעה,  וגם בגלל שסוף כל סוף תעזבי את העבודה, ועוד שלושים אחוז של אושר תקבלי מהעובדה שאנחנו עדיין ביחד כלומר בסך הכל 80 אחוזים, שזה לא רע בכלל. אני מבחינתי אהיה עסוק בעבודה, ומה שיחזיק אותי היא העובדה שאת אמורה לחזור לאחר כחצי שנה כך שאני מניח שהאושר שלי יהיה שווה בערך 25 אחוזים."

מיכאל שתק לכמה רגעים ועבר על הכרטיסיות, ושב להביט על נינה.

"אז כמו שאת מבינה, זהו לדעתי הפיתרון הטוב ביותר לשנינו, מבחינה מתמטית פשוטה, זהו הסיכוי הכי טוב שלנו או לפחות של אחד מאיתנו להיות מאושר"

נינה הביטה במיכאל, מעט המומה, לחייה האדימו ומבטה הפך לרציני,

"אתה יודע מה? דווקא זה נשמע לי מאוד הגיוני, אני טסה, להתראות מיכאל" אמרה, נישקה אותו על פיו ויצאה מהחדר בחצי ריצה כשהיא טורקת את הדלת בחוזקה.

משהו השתבש, מיכאל הרגיש את זה, הוא ישב לבדו בחדר הישיבות הגדול והחל עובר על המצגת, עובר על כל הנתונים מנסה לגלות היכן טעה. הכל נראה תקין חשב לעצמו וכיבה את המחשב והמקרן, הוא החל לארוז את הכרטיסיות ואסף את כל מסמכיו. כיבה את האור בחדר הישיבות, ונעמד בפתח הכניסה. לפתע נזכר ששכח משהו, הכרטיס האחרון של ההרצאה, הוא לא הספיק להקריא אותו. מיכאל פתח את האור וחזר לחדר, הניח את התיק על השולחן וחפר בו עד שמצא את הכרטיסיות, הוא קרא אותן אחת, אחת עד שהגיע לאחרונה.

כן, הוא שכח משהו – "אני אוהב אותך".