ישבנו שלובי ידיים על הספסל הקבוע שלנו. ידענו, הוא ואני, שזו הפעם האחרונה שאנחנו נשב ככה, ביחד. ולא היה צריך להיאמר כלום.יותר מדי דברים נעשו, נאמרו, נשמעו. יותר מדי. וככה ישבנו. אולי אלו היו כמה דקות , אולי אפילו כמה ימים. הזמן הכי מאושר בחיי. פשוט ישבנו ככה במצב של מן ביחד כזה. שותקים ולא מעיזים לדבר אחד עם השני. לא מעיזים לומר משהו שעלול לקלקל את המצב המושלם הזה שאנחנו נקלענו אליו. יושבים,שלובי ידיים ושותקים. למרות שידענו שזה הסוף, כאן הדרכים שלנו מתפצלות, כאן הכל נגמר בינינו, איפה שהתחיל. אני זוכרת איך נפגשנו במקרה כאן בפארק. זה היה כמו מתוך אגדה. אני נזכרת בפגישה הזו ודמעות סוגרות על העיניים שלי. הנשימה שלי הופכת לכבידה. אני לוקחת מעט אוויר וממשיכה. אולי לנשום ואולי פשוט ממשיכה עם החיים. אני יודעת שלא נחזור להיות ביחד. יותר מדי דברים קרו. וככה, אחרי שישבנו במצב הזה הוא קם ואני קמתי אחריו. הוא מלמל משהו על זה שהוא מאחר. לא חשבתי על זה יותר מדי. התמקדתי בפנים שלו בלי קול. הוא נתן לי נשיקה על הלחי והתרחק. הוא נעלם מהאופק – מהחיים שלי.וככה זה נגמר. נשיקה על הלחי וזהו. בלי יותר מדי מילים, משפטים, הבהרות. אמר את שלו ופנה. עזב אותי באמצע הפארק. המקום בו נפגשנו. אני לא יודעת לאן הוא הלך, מתי ישוב, אם בכלל.לא יודעת כלום. רק יודעת שהדמעות האלה בגללו. בגלל מה שקרה. לא יכולנו לדעת שזה מה שיקרה. דבר כזה לא עלה על דעתי. ואני אוהבת אותו, למרות הכל. למרות מה שקרה אני ממשיכה איתו, אי שם אני בליבו גם אם הוא מתכחש. אני יודעת שהוא עדיין אוהב אותי. הוא לא מבין שזאת לא הייתה אשמתו.הוא לא יודע שאין על מה לסלוח, שהוא מבקש משהו שלא קיים. את סליחתי כשאין לי על מה לסלוח.הוא לא יכל לדעת שהמכונית ההיא תגיח לפתע מהפינה ותתנגש באוטו שלנו. ואני אמרתי לו שלא קרה כלום, ניסיתי להרגיע אותו. הבאתי לו כוסות תה בלתי נגמרות העיקר שיירגע. אבל הוא לא נרגע. הוא רק נלחץ יותר ויותר. הוא היה הנהג. למה הוא לא אמר לשירי לחגור מאחור? למה הוא נסע כשידע שהיא לא חגורה? הוא חשב שחייה היו בידיו. הוא ידע שזה מסוכן. אבל הוא התעלם – איחרנו למסיבה. כשחיכינו החדר ההמתנה לרופא שיגיד מה קורה עם שירי, מה מצבה הוא לא הפסיק להתפלל. רק ביקש מאלוהים שיעזור לה. שיציל אותה. שייחיה אותה. הוא ידע שלא יוכל לחיות עם האשמה אם... אם... אם שירה לא תשרוד. הוא בחיים לא ציפה שככה הוא ירגיש. הוא לא ידע כאב מהו. גדל כילד שמנת – קיבל מהוריו את כל מה שחפץ בו. אף פעם הוא לא העלה על דעתו שייאלץ לשאת אשמה שכזו. הוא האשים את עצמו. האשים שבגללו שירה עכשיו שוכבת בחדר ההוא, מחוברת לאלפי מכשירים ללא הכרה. הוא ירד על הברכיים וזו הייתה הפעם הראשונה שראיתי אותו בוכה. ניסיתי להרגיע אותו למרות שאני בעצמי לא האמנתי שזה קרה. איך אני אחיה עכשיו בלי אחותי?! חיי ישתנו לנצח. לא חשבתי על כל זה, חשבתי איך להקל על הכאב שלו. אפילו לא ניגשתי להורים שלו. ירדתי על הריצפה והשכבתי את הראש שלו על הרגליים שלי. הוא לא יכל לקום, לא יכל לזוז. הוא פשוט שכב באותו המקום. המום. לא ידעתי מה יהיה עכשיו. האם היחסים שלנו יחזיקו מעמד? האם נוכל לעבור את זה? כואב לי לחשוב איך לא ריחמתי על הורי. הם איבדו כרגע את הבת שלהם. והבת השניה מעדיפה את החבר שלה. הם טענו שזו הכל אשמתו. הוא זה שאשם במותה של שירי. לא האמנתי להם. רבתי איתם על זה אינספור פעמים. ניסיתי להוכיח להם שהם טועים אך ללא הצלחה. החלטתי לנתק איתם קשר, לכן לא ניחמתי אותם לאחר שקיבלנו את הבשורה המרה. כל הזכרונות האלו חזרו אליי כצפיתי בו מתרחק ממני. מחיי. הוא הלך לו לדרכו. אמר שלא יוכל להתמודד עם האשמה. אמר שלא יודע מה הוא ייעשה עכשיו. אמר שהוא מצטער. הוא אמר כל כך הרבה דברים מאז. אבל הוא השתנה. הוא לא אותו אחד. חוויה כזו משנה אנשים והיא שינתה אותו. הוא לעולם לא ישוב להיות מה שהיה. מאשים את עצמו במה שקרה. לא שוכח את שיר. מדליק נר נשמה בכל יום שעובר לזכרה. לא יודע מה לעשות עם עצמו. הולך מקצה לקצה, מתנדנד באמצע. נזהר לא ליפול, למרות שלפעמים כל כך מתחשק... יודע שאין מנוס מהרגשות האלה. הרגשות האלה שרודפים אותו. אילולא הוא שירי הייתה פה, לפחות ככה הוא חשב. ישבנו על אותו הספסל שלובי ידיים וידענו שזה ייגמר ככה. וכך היה. הוא עזב לנצח. ידעתי שלא אראה אותו יותר. יותר מדי כואב יותר מדי קשה. זה גדול על שנינו אבל האהבה שלנו עוד קיימת. היא חיה ובועטת. כמה מוזר שמותה של שירי חיזק את האהבה שלנו שנאלצה להקריב את עצמה למען השפיות שלו ושלי. השפיות של שנינו שחלקה הלך לאיבוד אחרי התאונה. שנינו לא נחזור להיות אותם האנשים שהיינו לפני אבל זה בסדר. דבר כזה משנה אנשים, לעד. הוא גורם להם לחשוב על החיים. לחשוב באמת. ככה לפחות אני הרגשתי. לא הופתעתי כשקיבלתי את מכתב ההתאבדות שלו. אני לא יכולה להגיד שכן. זה היה שקר. כבר שיקרנו מספיק. כשקיבלתי את המכתב לפי המעטפה בלבד ידעתי מה מסתתר בפנים – אותה הנפש שכבר לא קיימת. הנפש שלו. פתחתי לאט לאט את המעטפה והוצאתי ממנה בזהירות שם נכתב בכתב יד מסודר:
אהובה שלי. אני יודע כמה סבל גרמתי לך. משפחתך לא שלמה עכשיו. שירי היא החלק החסר. החור הזה הוא בגללי.
אני לא התכוונתי שככה זה ייצא אהבתי את שירי, את הרי יודעת עד כמה. אני יודע שאני לא יכול לעשות בנידון כלום. רק לבקש אלפי סליחות אבל אם זה עזר בהתחלה עכשיו זה כבר לא. שום דבר לא עוזר. אפילו לא הכדורים שקיבלתי מרשם מהרופא נגד דיכאון. אני במצב של יאוש. החיים שלי נושאים יותר מדי אשמה המצפון שלי צועק. אני לא יכול יותר להתמודד עם זה. נטלתי חיים של מישהו –לכן אין לי זכות לחיות את שלי. אני רוצה שתדעי דבר אחד. אני אהבתי אותך, אני אוהב אותך ואני אמשיך לאהוב אותך גם אם אני לא אהיה פה... אני תמיד אהיה אצלך בלב. את יודעת שכן. אוהב אותך.
קראתי כל מילה פעמיים שלוש לבדוק שלא פיספסתי כלום. שום פרט, שום משמעות. שהכל במקום. הפרידה שלנו דרך מכתב. נזכרתי איך ישבנו שלובי ידיים באותו היום על הספסל בפארק. שנינו נושמים, חיים. לא ידעתי שכך זה ייגמר אבל זו לא הפתעה גמורה. יכלתי לנחש שזה מה שיקרה.
הוא לא היה מסוגל להתמודד עם אשמה שכזו, הכאב שהוא גרם למשפחה שלי ולי. החיים שהוא נטל. לכן הוא החליט לסיים את החיים שלו. ואני יודעת שהוא צודק. אני אמשיך לאהוב אותו לא משנה מה.
אנחנו נהיה יחד למרות הכל. אני אמשיך לחיות, אמנם בלעדיו אבל
אני אחיה. אני אחיה למעני ולמען המשפחה שלי ואני רוצה שהוא
יידע, בכל מקום אשר הוא נמצא בו שאני אוהבת אותו. שלולא אותה
התאונה היינו מתחתנים כי האהבה שלנו הייתה ענקית. רק דבר אחד
הוא לא ידע. הוא לא ידע שגם לי היו אותן התוכניות לגביי. גם אני חשבתי על התאבדות. לא ראיתי את האור בקצה המנהרה. היא
הייתה חשוכה מדיי ללא דרך מוצא נראית לעין. אבל מותו גרם לי לראות את האור. חושך הפך לאור ואני מגיעה אליו. אני נוגעת בו.
אני שם.