היו ימים, בהם חשבתי, בעודי שרוע תחת
מרבד כחול המשובץ, בּלבנה מואר, זרוע
יהלומים, כי לעולם משב חיים - רוהֵב - ינוע
מתוך לבי ועל ראשי זר עלומים ינֶץ תפרחת.
והימים, ימי צפוּנוֹת, עת לא פרם חוטי אמתחת
ועתידות בעלטה, יגון מוּטל הרחק, זנוח
מוזר הטעם החדש כטעם אֶרֶס לא רקוח
כאב גולמי, מר, לא מהול, בטרם בחשה הרַחַת.
על תלתליו הזהובים עלי דפנה, מיתר הקשֶת
עד למלוא אורכו, נושא חץ תרעלה שחור, מתוח,
מבט תמים רודף בִּיְעף אחר מעוף,חיצו שלוח,
ילדון מוזר, מה תשחק, חסר מעצורים ובוֹשת,
בּכְלֵי אביך?, אל נקם, ראשו עטוי צינת נחושת,
אָמוֹר, הלב- הרי אינך אַלִים, לבּך אינו קשוח-,
משחק אינו! וטעמו של התבשיל, האם מלוח
מאהבה או מדמעה, מלב נקוב ללא תחבושת?
אתמול יובֵל, אבוי! כיצד נידף הזמן לא נח לרגע,
חלף, אני אותה, כאילו לפני עודה ניצבת,
זוכר זוכר, והעונות המתחלפות, את העצבת
אינן מכהות; ומלבי לכל גופי פשט כנגע
ממאיר, יגון חשוך מרפא - בידי עמל אין קץ ויגע
את צל זכרון דמותה גרשתי, בערת אותה שלהבת
לגחלים הפכה, בלילה לוחשות עודן- "אוהבת"-
"הן גם אני!", אני משיב לדמדומי עצבות ושֶגַע.
תגובות