הצל מתארך, ידיי רועדות. שפתיים קפוצות, עיניים רושפות, אש, עשן, תחלואה ומיתה. אין מנוס, הגורל כבר חתום. והדמות מתקרבת, בגדיה כהים. ידיים מורות, כיוונים שונים. אין בי כוח יותר, רק תפילה על שפתיי. כמזכרת נלעגת לקול אלוהיי, היא נישאת אל שמיים, אפורים וקודרים, אין מנוס, נגמרו החיים. הדרך הורתה, לא נותרה כבר תקווה. צועדים יחדיו אל הקץ הנורא, אין מנוס, יש רק אש ומיתה. צעדים בהולים, מעידות ורעד, מי יגיש לי עזרה? מי יושיט לי היד? והאש, בלבי היא בוערת, מותירה רק תקווה חלושה... מכוערת. אך ברון ובשיר אל המוות נצעד, לא נניח לשלהבת חיינו לדעוך לעד.