"וואי, איזה מעצבן!" "מה?" "לא יודעת, הכל!" היא שוכבת במיטה, בועטת בה קלות, בוהה... "את יודעת מה הורג אותי בך?" "אויש, זה מה שאני צריכה עכשיו באמת!" "שאפילו שאת מעוצבנת - את ממשיכה לאכול" "מה הקשר?" "מה מה הקשר?" "אתה רואה אותי אוכלת משהו?" "חוץ ממך כאילו?" "כן" "את...ממשיכה לאכול, ז'תומרת, את סובלת בשביל כולם" "זה טוב לדעתך?" "לא יודע... זה באיזשהו אופן... אישיות מיוחדת" "המיוחדות הזו גורעת אפילו ממני" "ו..." היא נאנחת, ממשיכה ללטף את שערה, חושבת... "יכול להיות שנמאס לי מזה כבר, אבל מצד שני זה גם כייף לעזור לאנשים" "באנה, האינטיליגנציה התוך אישית שלך בקנטים" "נו! תפסיק כבר עם המילים הגבוהות שלך!" "זה דווקא לא נכלל בקטגוריית 'מילים'" "סליחה, מושגים" "הי, אני רואה חיוך..." "לא" "כן" "טוב, כן! בסדר! עכשיו, מה זה ה'תוך אישית' שלך?" "שהמודעות שלך מהרגשות של עצמך לא ברורה... אבל את תמיד רוצה לדעת" "אתה חותר למשהו?" "לא" "אתה כן, אתה עוזר לי" "לא תכננתי את זה, ז'תומרת ראיתי שאת לא במצב טוב אבל לא תכננתי איך לעזור לך... זה יצא ככה" "אתה עוזר לי לעבור למצב רוח טוב יותר" "אני שמח, אבל את יודעת שצריך גם לפתור את הבעיות ולא רק להעביר את הדיכי" "תחשוב שכדי לפתור את הבעיות צריך להיות המצב מסוים, ז'תומרת שאם בנאדם נמצא בג'יפה כלשהי שזה, אגב, כבר בעיה שהוא צריך לפתור אותה לפני שהוא מתפנה לפתור את שאר הבעיות" "זהו, את לא מעוצבנת יותר" "כבר לא, די בזכותך..." עכשיו, היא כבר קמה, קולה נהיה רגוע יותר, והיא מחייכת...