בס"ד יום חמישי ט' כסלו תשס"ג "ויצא" אבנים אפורות הפזורות בשדה גועות עם חשכה ברדת הערב עת הולך הרועה לישון. ואין בינהן דבר עם קוים נוצצים בשדה הפתוח הנמתחים , בין שמים לארץ בחלום של גילוי קיצים. רק בכיים השקט עוד נמזג עם תה מהביל של בוקר אל הידיעה התמירה של אותו ההלך, שהן אחת. שאותו רסיס ידיעה עם ליל גילה שכרית שנרקמה משמותיהן עומדת לה בשדה עת הקיץ הרועה משנתו , אבן-כסת שבשוליה עוד תפרח לה רקפת. עוד ינצו שושנים. אבן-מצבה לאחדות השמים והארץ ביום של אור.