הרוח מנשבת בצמרות העצים. השקט והדממה מטיילים בין קברים. כולם היו ירוקים. כמו הפרחים שעל קברם רעננים עם שמחת חיים. מלאי מרץ נעורים. אך הם היו ולא יהיו עוד. הם נשארו ירוקים הם נשארו לבנים. כמו חבצלות שנהנים מהן כשהן חיות ולא קמלות. אבל הם- אפילו לא זכו לאושר שבקימלה. כי הם מתו. ירוקים. רעננים. הם כבר לא יזכו להקים בית ומשפחה. הם כבר לא ישמעו צחוק ילדים. לא יראו את פריחת הפרחים. לא יוכלו לנשום אוויר צח -למלא בו את ראותיהם. כי הכל נדם. שוב הרוח מנשבת בצמרות העצים. שוב השקט והדממה מטיילים בין קברים. כן, הם היו ירוקים. הם היו ואינם. כעת, רק הזכרון קיים.