ב"ה . דולפין לומד לעוף... מונולוג מאת : חגית "כהן" * נכתב עבור מונולוג שהצגתי בבי"ס למשחק סליחה, מי אתם? מה אתם עושים כאן? .... סליחה... אני מדברת אליכם... למה אתם לא עונים לי? ...[ מחשבה..]. רגע, זה אתם הקהל? אתם הקהל הזה שבא לראות אנשים משחקים? אז מה, עכשיו אתם תצפו שגם אני אשחק? [גיחוך.] מה, בגלל שאני עומדת על הבמה, אז אני צריכה לשחק לפניכם? ומה אתם רוצים שאני אשחק? קטע קומי, מערכון סאטירי או אולי מונולוג דרמתי? וכיצד?... כיצד זה עלי לשחק? ואני הרי לא שחקנית? – אני דולפין! כן, שמעתם אותי טוב . אני דולפין ! ודולפין הוא לא בנ"א כמוכם בני האדם ובטח שהוא לא שחקן. אני דולפין אתם שומעים אותי. אני לא שחקנית! אני יודעת לשחות ולקפוץ ולעשות סלטות באוויר אם אני רק רוצה. אני מסוגלת להקשיב לרחשי הגלים העדינים ביותר ולעשות מהם מנגינות. אני שוחה לעבר החלומות שלי ומגשימה אותם תוך כדי. אבל דבר אחד אני לא! אני לא שחקנית. אני אמיתית! אני- אני! ואני לא אעמוד פה לפניכם ואתיימר להיות משהו שאני לא. אתם צוחקים אה? אני שומעת אתכם מגחכים לעצמכם שם בפינה. אני רואה את עינכם מביטות בי משתאות. אני שומעת את מחשבותכם כמו לוחשות לי- "היא מטורפת", היא משוגעת הבחורה הזאת. חושבת שהיא דולפין, יודעת לשחות, מגשימה חלומות... היא בטח משחקת חולת-נפש, או שהיא פשוט חולת נפש בעצמה וזה אפילו לא משחק. חה..[גיחוך...] אני מסתכלת עליכם וצוחקת לעצמי.. מביטה בכם בחמלה ומגחכת- אני?... אני החולת- נפש ? והרי אתם אלו החולים בנפשכם ומסרבים להבריא. את כה עסוקים בחייכם בלהשיג מזון ונחייה על מנת לשרוד בים הגדול, עד כי שכחתם את חלומותיכם, שכחתם את נפשכם... אתם באים לכאן ל"במה קטנה" ןמביטים באנשים המגשימים את חלומם והולכים אחר ליבם. אתם מביטים בקנאה וחושבים לעצמכם – גם אני רוצה להגשים חלום... אני רוצה לצייר... אני רוצה לנגן, אני רוצה לשיר, אני רוצה לטפל ולעזור לאנשים... אני רוצה לראות עולם, להגיע לחופים רחוקים.. אני רוצה לשחות.. אני רוצה לעוף... אז מה הבעיה? מה מונע ממכם לעשות זאת? ...את רוצה לעוף? אז עופי... אתה רוצה לשחות?- אז שחה... שחו לעבר חלומותיכם, שחו לעבר האוקיינוס הגדול ועל תתנו לפחד למנוע ממכם מלצאת אל מעבר לריף הקטן והמצומצם שלכם. ואם וכאשר הים יתעתע בכם, הגלים יהפכו לסוערים ותתקלו במערבולת- הצמיחו כנפיים, הפכו את הסנפירים לכנפיים ועופו אל מעבר למערבולת. עופו כשחף המתרחק מהחוף, כנשר הפורש כנפיו מתעלה אל-על ועופו לעבר חלומותיכם, לעבר ייעודכם, לעבר עתידכם... ואני ...אני לא חולת נפש כפי שאתם חושבים. אני הרבה יותר חזקה ובריאה ממה שאתם מסוגלים להבין. אני, לא מחפשת את הדרך אל האושר, אלא את האושר שבדרך... ויותר מכל אני לא מפחדת לשחות ולעוף ולהתמודד עם כישלונותיי כמו עם הצלחותיי . ויש לי כוחות כן, יש לי כוחות! יש לי כוחות להרגיש ולהקשיב, להעניק וליצור, לפחד ולכאוב, להתאהב ולהיפצע... ולא... לא אני המשוגעת ולא דמיונכם הוא המתעתע בכם. אלו הן אכן כנפיי הנגלות מולכם. סנפירים של דולפין שהפכו בעת מצוקה לכנפיים, על מנת שיוכל לעוף איתם גם מעל למערבולות... לעוף ולהגשים חלומות... והאמת- אם תקשיבו היטב לרחשי ליבי תגלו שגם אני פוחדת לפעמים... כמוכם... ולרוב אני לא מפחדת משחייה בלילה, אני מפחדת משחייה לאור השחר, כשקרניים ראשונות ומרגיעות נשלחות אלי ומאירות לי את דרכי, אז אני מפחד... אני מפחד מהכוחות שלי יותר מאשר מהחולשות שלי... אני מפחד מלהיות כמוכם, אך מפחד גם להיות שונה... אבל אני לא! אני לא שונה אתם שומעים? אני ייחודית! אני דולפין, אני שחף, אני אמיתית!!! אני לא שחקנית! קצת מבולבלים אה? אתם בטח שואלים את עצמכם – מי זאת ? מה זה? ומה היא עושה כאן בכלל אם היא לא מעוניינת להיות שחקנים כמו כולם? צודקים, זה באמת נראה קצת מבלבל. אבל לא אותי. אני יודעת מה אני עושה כאן! אני כאן על מנת להציג את עצמי ולא את השחקנית שבי. אני כאן על מנת שתכירו את הדולפין שבי ואת השחף שבי. אני כאן בשבילכם – על מנת לדבר אל ליבכם ולעודד אותו להגשים את חלומותיכם... להאמין בעצמכם. אך אני כאן גם בשביל עצמי- על מנת להגשים את חלומי, את יעודי. על מנת לאתגר את פחדיי. אני כאן, כי עמוק בתוכי אני מבינה שאולי בעצם כולנו קצת שחקנים... כן גם אתם... ואולי כך גם אני... שחקנית שאוהבת לפעמים גם לעמוד על הבמה ולהיות באור הזרקורים. שחקנית בעלת עשרות דמויות ותפקידים. שחקנית שמשחקת בכל רגע תפקיד שונה בתיאטרון הכאב, בתיאטרון הכוחות, בתיאטרון החיים...!