יום כיפור עבר, עוד אחד עבר. ככה, בשקט, בלי הרבה רעש עברו להם כבר 25 ימי כיפור... ואחרי היום הזה, במקום להרגיש הקלה, רק מועקה כבדה יותר מתחלקת לו במורד הגרון לפני הרבה שנים הוא הבין את זה. אהבה הוא לא ירגיש. אהבה הוא לא ידע. לא ירגיש את מה שהרגישו אתמול השניים המקסימים באוטובוס, הבחור שלומד איתו, השכנה מלמטה, הזוג הזה שמתהלך עכשיו למטה, מחזיקים ידיים וכל שאר העולם מסביבם כאילו לא קיים. אהבה כזו שמפוצצצת לך את הלב. אהבה שגורמת לכל מה שמסביב להיראות כ"כ זניח ולא משמעותי ולא חשוב בכלל. אהבה שלפעמים כ"כ כואבת כשרבים אך כ"כ טובה כשמשלימים אחרי כמה דקות. הוא הסתכל לכיוון הלא נכון. חיפש את זה במקומות בהם לעולם לא ימצא אותה. במחוזות ניכר, במקומות אפלים, בודדים, מגעילים כ"כ שאף אחד לא ירצה לדעת ששם באמת חיפשת אהבה. האם שם חשב שימצא אותה? לא, הוא יכל להגיד את זה לבד. אבל הוא היה שבור, ומרוסק, וכואב, וחרד, ועייף, ומתריס כנגד כל העולם ואישתו. את אף אחד זה לא עניין. כי אף אחד לא באמת ידע מה עובר עליו. אף אחד לא יכול לדעת באמת מה עובר עליך בפנים. אף אחד לא יבין אם לא תספר. אבל הוא, הוא לא יכל לספר לאף אחד. כי אז לא ידברו איתו. יפנו לו את הגב כי זה מה שכולם עושים, מתעלמים. והיא? היא כנראה לעולם לא תדע, לעולם לא תבין, כי לה הוא אף פעם לא יספר והיא אך פעם לא תגיע לזה לבד. מה פתאום הוא, הוא לא כזה. גבר שבגברים. מפנק, אוהב, מלטף ומרגיע. יודע לומר מילה טובה בדיוק בזמן. והרי ההצעה שלו הייתה הכי מקסימה בעולם, ציטט לה שיר אהבה על חוף הים, עשה פיקניק רומנטי לאור נרות בעתיקות שכוחות אל שלשם איש לא יגיע כדי להפריע להם. ואז, כבדרך אגב שאל אותה את השאלה המדהימה ביותר בעולם - האם תהיי לי לעולמים? והיא בכתה מהתרגשות וכמה דקות לא יכלה לעצור את הדמעות, ולבסוף בקול מרוסק ענתה כן. לא הססני, לא מתלבט, כן, אחד פשוט, שלא מותיר ספק באמיתות שלו. כן, אחד פשוט, שאמר לו "זהו, עכשיו נגמרו חייך.."