"אתם שומעים את החצוצרות?" משהו קרא בשמחה. "החצוצרות!" אנשים עצרו ברחובות. אנשים רגילים כמוכם, כמוני ועל כולם היה הבעה של התרוממות רוח. נשים שרק עכשיו יצאו מהסופר ומהעבודה דברו על זה. גברים לבושים חליפות עזבו את משרדיהם כדי לראות מה קרה. "חצוצרות!" קריאות אלה ואחרות נשמעו ברחובות ירושלים. יותר מכך - עם כל שניה שעברה קול החצוצרות גברו ויותר אנשים היו מודעים לחצוצרות – מעבר לירושלים והריה. פתאום כולם היו מודעים לכך שיכול להיות רק הסבר אחד לעניין. המשיח מגיע. משיח! התרגשות גדולה הייתה באוויר. כולם ידעו דרך איפה משיח יכנס לעיר – דרך שער הרחמים. כולם התכנסו שם – ראש הממשלה וממשלתו, רבנים, אדמו"רים וחסידיהם וכמובן אנחנו. גם אנחנו היינו שם צופים בחוויה המדהימה ביותר מאז הר סיני וקבלת התורה. המונים טפסו על חומת ירושלים כדי לראות יותר טוב. "אני רואה משהו על אתון לבן מתקרב!" הכבוד להסתכל דרך טלסקופ ניתן ליו"ר הכנסת וגם הוא היה על חומת העיר ביחד עם צופים רבים אחרים. הוא דיבר לתוך מיקרופון כדי שכולם יידעו מה מתרחש מחוץ לעיר. "זה הוא!" הרבה צעקו. "משיח באמת בא!" היו תגובותיהם של אחרים. לא היה הרבה מה להגיד חוץ מלהמשיך לדווח על התקדמותו של משיח עד שיכנס בשער. זה הרגיש כמו שנים עד שהוא אכן הגיע וכאשר זה קרה דלתות שער הרחמים נפתחו בפניו. הוא ישב על האתון לובש גלימה ומצנפת לבנה. האתון לקחה פסיעה אחת לתוך ירושלים ואז כולם הריעו. מתוך ההמון יצאה לקראתו אישה, שיצאה מניקוי יבש עם חליפתו של בעלה, כאשר החצוצרות התחילו להישמע. "לכבוד הוא לי אם תלבש חליפה זו של בעלי. אתה תראה מכובד בו." משיח הודה לה, הוריד את גלימתו ולבש את החליפה. האישה קדה וחזרה לתוך ההמון. באותו רגע בדיוק הגיחה אישה נוספת, שהרגע סיימה לסרוג כיפה לבן שלה ושמה אותו בידו של משיח שישים במקום המצנפת שלראשו. שוב משיח נענה לבקשה ושם את הכיפה לראשו. "בסדר, בסדר, מספיק!" שוטרים צעקו. "זוזו הצידה ותנו למשיח לעבור!" וכך ההמון התרחק לתת למשיח מעבר. משיח הודה לשוטרים והמשיך את דרכו לכיוון של ראשי המדינה, רבנים וחסידים. "ברוך הב-" ראש הממשלה נקטע באמצע משפט. "הוא חובש כיפה סרוגה!" משהו קרא. "זה לא טוב. הוא צריך לחבוש כיפה שחורה!" ומבלי לחכות לתגובה החליף למשיח את הסרוגה בשחורה. ראש הממשלה ראה את הנעשה וניסה שוב. "ברוך הב-" שוב נקטע. "כיפה שחורה לא מספיקה." אמר חסיד אחד . "שיחבוש גם כובע." נשמעו לחשושים מראשי המדינה ורבנים ופתאום על ראשו של משיח היה כובע. "כולם שבעי רצון?" שאל אחד השרים, שהתחיל להתרגז על הנעשה, כי לא הבין מה הדתיים רוצים בכלל. הרוב הנידו בראשם. "לא בדיוק." הייתה תשובתו של חסיד אחר. "מה הבעיה עכשיו?" התרעם השר. "עדיף שמשיח יחבוש שטריימל" "שטריי-, מה?!" שאל השר, מבולבל. "כזה." החסיד ענה והצביע על השטריימל שרבו חבש. כובע עגול עם פיסה רחבה של פרווה מסביב לכובע. "בשביל מה הוא צריך את זה?" שאל בחור עם כיפה סרוגה. "מספיק שמכריחים אותו לחבוש כובע מטופש!" "מה זה אמור להביע, בחור צעיר?" חסיד עם כובע שאל אותו, מופתע מהשאלה. "בדיוק מה שאמרתי. משיח לא צריך לחבוש-" קולו נבלע ע"י התפרצות של כולם מסביבו. היו כאלה שטענו שמשיח צריך לחבוש כובע, היו כאלה שדרשו שיחבוש שטריימל, היו כאלה שצעקו שמשיח צריך רק לחבוש כיפה והיו כאלה שהתעקשו שמשיח לא צריך מאומה על ראשו. כולם השתתפו בויכוח זה. גם אני וגם אתם. רק אחד לא התווכח, במקום זה הוא רץ למיקרופון. "מספיק! אל תתווכחו! מספיק! יש לי רעיון!" לקח זמן עד שכולם שמו לב לדבריו ואז הם השתתקו והקשיבו לו. הוא כחכח בגרונו ודבר לתוך המיקרופון. "מה דעתכם לתת למשיח להחליט מה הוא יחבוש. אחרי הכל הוא משיח! הוא שליחו של אלוקים! הוא בטח יידע מה נכון ומה לא. תנו לו להחליט!" כולם הריעו כשסיים את דבריו. הוא צדק! כולם פנו למשיח לשמוע מה בפיו אבל הוא לא היה שם. משיח נעלם. (רעיון לסיפור זה בא כששמעתי מפיו של הרב קנטרוביץ' קטע מתוך שיעור שבת. קנטון, לונדון.)