ולפעמים זה חוזר אלי פתאום. תחושות נשכחות שעולות ומטפסות במעלה הגרון, דמעה סוררת שאני ממהרת לנגב, ואז נשברת. פורצת בבכי ללא שליטה, מרגישה שוב איך החיים שלי, אלה שבניתי בשתי ידיים ובהמון עבודה. איך הכל מתפרק לי. ואני מנסה לסדר את המחשבות, להסביר לעצמי למה זה קורה, לשלוט בחזרה. ואפילו מתפנקת, דואגת שיהיה לי נעים, שארגיש נוח לדבר. אבל זה לא עוזר. הבכי שוב מחלחל ואני לא יודעת למה, ולא יודעת איך לעצור אותו. ולפעמים נמאס לי. נמאס להחזיק את הראש מעל המים ולהלחם, נמאס לדחוף את עצמי קדימה, ואין לי כח. אני שואלת את עצמי: בשביל מה אנחנו כאן בעולם? הרי רק בשביל זה - להתקדם ולעבוד ולהתאמץ להיות טובים יותר, זו העבודה שלנו. ואז אני שואלת: אבל למה דווקא אני? למה אני מכל האנשים בעולם נבחרתי לעבור את המסלול הקשה הזה? למה נדמה לי כאילו כל הקושי התאסף אצלי, והחיים שלי, שלא זרמו במסלול הביאו אותי היום אל המלחמה הזו, שלפעמים נדמה לי שהיא אבודה. אני לא אצליח למחוק לעולם את מה שעבר עלי, ותמיד אלחם לעשות את מה שאחרים עושים בכזו פשטות. כאילו החיים נחלקים לשניים: החצי הראשון - אתה לא מבין מה קורה איתך, וקורים לך המון דברים שמעצבים אותך והופכים אותך למה שאתה. בחצי השני אתה עובד לתקן את כל מה שהתקלקל אצלך בגלל טראומות, חוסר רגישות, אנוכיות ואכזריות של אחרים. פשוט רצית לשרוד כשהיית קטן ועכשיו אתה תקוע עם מנגנונים שאין לך מושג איך להיפטר מהם, כי מעולם לא חיית אחרת. ואני בוכה. הדמעות מרטיבות את הדף ואני יודעת שברגע הבא אצטרך לקום שוב, הרי אסור להתייאש, וצריך להתקדם. ואתם יודעים כמה זה קשה? אתם קוראים, אולי מזדהים, אבל מחר בבוקר, אני זו שאצטרך לקום. אז מה אתם מסתכלים? אם יש משהו שרציתי להגיד לכם, זה שתקחו ללב את השורה ה-23: "..כל מה שהתקלקל אצלך בגלל טראומות, חוסר רגישות, אנוכיות ואכזריות של אחרים". הזהרו לא להיות האחרים האלה.