פעם
פעם שעוד היתה לך שמלה לבנה,
וירח עיקש שהיה תלוי על סיכת
הבטחה מעל סככות
כוכבים שרכנו לשמוע מסקרנות
ובושה.
מחולות, מדורות של עשן ורימה, בין נהר פרת ונהר חידקל.
נעלם מזמן הדקל.
רק עכשיו שאביך
שוכב לא רחוק מאבי.
ושניהם מתרחשים לשכוח אותך ואותי,
שאני שוב עולה לתורה,
בספינת מלאכים היינו כחולמים, פעם ששתלתי חלומות על חולות
נודדים.
ובמעלות קדושים נטעתי
שקדיות וצבעונים.
כי הבשילו הלילות והפכו לימים,
והימים לנחילי סביונים,
שהייתה לך טלית לבנה
להצית את לבי בלילותי
בתחילה.
כתב המשורר אברהם שיין
