מחבל
זה היה יום שישי בערך בין אחד לשתיים בצהריים.
הייתי אז בהשלמה של קורס קציני שלישות, חצי שעה לפני כן שיחררו אותנו מהלו"ז לנוהל שבת. התלבטתי אם ללכת לישון או קודם כל להתקלח ולקרוא עיתון, האמת שהיתי די מבואס אבל אין מה לעשות, לפעמים גם ג'ובניקים צריכים לעשות שבת.
החלטתי ללכת לישון, הורדתי רק את הנעלים כי הייתי בכיתת כוננות.
קצת כעסתי על עצמי שלא התקשרתי הביתה, הרי ידעתי כמה שקשה לאמא ולאבא כשאני לא איתם, במיוחד בשעות האלה ביום שישי בצהריים, שאין כל כך הרבה מה לעשות, כלומר יש זמן לחשוב. נרדמתי.
מערכת הכריזה של הבסיס העירה אותי - כיתת כוננות - הקפצת אמת.
רצתי מהר לחדר קצין תורן. הצוערים מסביבי צחקו, הקפצת אמת בצריפין – זה באמת צריך להיות משהו מיוחד.
הקצינה התורנית תדרכה אותנו וסיפרה שיש חשש לחדירת מחבל לצריפין. היתה מן התרגשות כזו, חולקנו לעמדות, אני שוייכתי לואדי, שזה שם יפה למזבלה של הבסיס.
כשחושבים, הואדי הוא מקום יפה, הוא מין חורשת אקליפטוסים קטנה, מוצפת בזבל ומוקפת בגדר אלומיניום בצבע ירוק, באמצע יש גם מן תעלת ניקוז כזו, או תעלת ביוב שעלתה על גדותיה. אם מתעלמים מהזבל המקום הזה ממש פסטורלי, ממש יער קטן עם נחל איתן.
חציתי את הנחל ופיטרלתי לאורך הגדר. השעה הייתה בערך ארבע, קרניים אחרונות של שמש חורפית חדרו בין ענפי העצים וחיממו את הגוף, שקט פה, פעם אהבתי את השעות האלה של יום שישי בצהריים.
המקום הזה הזכיר לי את שמורת הטבע הנמצאת בקצה השדה שליד הבית שלי. גם שמה יש אקליפטוסים ובחורף אגם קטן.
שהייתי קטן הייתי הולך אליה הרבה, כלומר מתן היה לוקח אותי לשם. היינו הולכים ביחד עם חברים שלו, היה להם שמה מחנה על אחד העצים, בחורף הם היו בונים להם רפסודות מקלקר שגנבו מאיזו משתלה. הם היו שטים באגם הקטן ואני הסתכלתי עליהם מהצד, גאה באחי ומקנא בו, פחדתי לשוט לבד. בגדר הייתה פרצה, היא הייתה מוסווית בין העצים והייתי די גאה בעצמי שמצאתי אותה.
החלטתי לצאת החוצה ולראות מה יש מחוץ לבסיס. זה היה הקצה של צריפין, נכנסתי למן חורשה כזו של עצי ברוש, לזכר נופלים שנפלו במלחמת השחרור. לכל עץ הייתה מוצמדת מצבה, זה נראה לי רעיון טוב, חשבתי לספר את זה לאמא כשאני אחזור הביתה, גם למתן מגיע עץ. בקצה חורשת הנופלים היו מונחים על הריצפה כמה שקיות במבה גמורות. כעסתי על עובדי הרס"ר של הבסיס שנתנו לזה לקרות. הלכתי להרים את השקיות.
רעש של בן אדם שרץ ונעצר נשמע מאחורי. הסתובבתי, זה היה המחבל.
נפלתי מרוב פאניקה וניסיתי להגיע למחסנית. "לי זה לא יקרה", מלמלתי, אמא ואבא אמרו לי, לי אסור למות.
המחבל התקרב אלי, הייתה לו כפייה אדומה וזקן שחור. הוא לא היה מחופש לחייל או משהו כזה, אלא פשוט מחבל.
הסתכלתי לו בעיניים ונדהמתי, הפרצוף שהיה מתחת לזקן נראה לי כל כך מוכר. עיניו של המחבל חייכו אלי, זה היה אח שלי מתן.
התחלתי לבכות, מתן חייך אלי "מה אתה בוכה?", הוא צחק, "שלוש שנים שלא ראית אותי ודבר ראשון שאתה עושה זה לבכות?!". "מה אתה עושה פה?", שאלתי, "איך חזרת?" "ברחתי מהשמיים", הוא צחק, "אתה רואה יש דברים שלומדים בסיירת, שעוזרים לך אח"כ גם בחיים וגם אחריהם". זה אח שלי, חשבתי לעצמי והפסקתי לבכות, רק הוא מסוגל לעשות כאלה בעיות.
הוא רצה שאני אספר לו הכל. הוא אמר שזה קצת מוזר אבל למעלה בשמיים לא ממש ממשיכים לעקוב. סיפרתי לו על הלילה ההוא בלבנון, הוא שמח לדעת שהוא היחיד שמת באותה היתקלות, "ממש הפתיעו אותנו הבני – זונות". המשכתי לספר לו על הלוויה ואח"כ על השבעה, על כל החברים שלו מהסיירת שבאו ועל זה שהעניקו לו צל"ש. אח"כ סיפרתי לו על אבא ששותק כל הזמן ועל אמא שנפגשת עם פסיכולוג. "תגיד", הוא קטע אותי, "מה עם מורן? אתם עדיין חברים?", "לא", עניתי בבושה, "היא עזבה אחרי השלושים", "חבל", הוא חייך, "היו לה שדיים מדהימים.
המשכתי לספר לו על הלימודים ועל זה שהתגייסתי לצבא בתור ג'ובניק
"לא נורא" הוא המשיך לחייך " אני חושב שזה יותר טוב בשבילך " באותו הרגע התחלתי שוב לבכות, " מתן אני כבר לא יכול להחזיק מעמד, הרי שנינו יודעים שאתה הייתה הטוב בינינו, המוצלח". "מתן, אני כל הזמן מאכזב את אמא ואבא". מתן הפסיק לחייך "תפסיק" הוא צעק "אל תהיה כזה חנון", " תסתכל על עצמך אתה עוד חודש מסיים קורס קצינים, אפילו שזה של שלישות! " רציתי להגיד לו שזה רק בגלל שמרחמים אלי אבל זה כבר לא היה משנה.
מתן תפס לי את הידיים והצמיד אותם לגופו, " אלדד תקשיב לי טוב" הוא אמר " אני רוצה" , באותו הרגע הגיע מכונית G.M.C לבנה וממנה יצאו שני גברים בחליפות שחורות. הגברים תפסו את אח שלי וגררו אותו למכונית, "אני רוצה שתשוט" הוא צעק "תשוט". בכיתי, נפלתי על בירכי והתחננתי שיחזירו לי את אח שלי. הוא המשיך לצעוק "תשוט"
עד שכבר לא שמעתי אותו יותר. המכונית הלבנה נעלמה, היא לא נסעה או משהו דומה, אלא פשוט נעלמה.
ענפי הברושים שהיו שם נגעו בעורפי ובראשי, כאלו הם מלטפים אותי, מחבקים.
אחרי 5 דקות הגיע הסמל התורן, הוא מצא אותי בחורשה. בינתיים כבר הפסקתי לבכות, הוא סיפר לי שזו הייתה אזעקת שווא והתחלנו לחזור חזרה ליחידה. דרך הואדי. באמצע תעלת המים צפה לה חתיכת קלקר גדולה, הסמל קפץ אליה ועבר לצד השני. קפצתי אחריו ונפלתי למים ולבוץ, התחלתי שוב לבכות. הסמל ריחם אלי ונכנס למים כדי לעזור לי לקום "זה בסה"כ בוץ". אתה לא מבין עניתי לו, זה אח שלי, הוא מת
ושוב לא הספקתי להגיד לו שלום.
תגובות