עדה דרורי -פרקים לזכרה הימים חולפים - אומרים שהזמן מרפא כל כאב. אך לא כן הדבר. ככל שהזמן חולף מיום פטירתך, אמא, כן מורגש יותר חסרונך ומעמיק הכאב בהעדרך. בדרכך האחרונה ליוו אותך המונים. אני ראיתי אותם כמבעד לערפל. בימי "השבעה" פקדו את הבית מכרים וחברים רבים, עד אשר בא הרצון לאמר לך כדברי הנביא: “קומי התנערי מעפר וראי כולם נקבצו באו לך". הבית המה מאנשים, כך שהיה ברור שאת חייבת להמצא בינהם, הן לא יתכן אחרת. השאלה התמימה נשאלה מדי פעם על ידינו, (כי לרגע כאילו נשכחה סיבת בואם) איפה אמא, איפה סבתא? אולם כשחלפו ימי "השבעה", נתחדד הכאב והיתמות הודגשה. או אז צצו ועלו תמונות מתוך פרקי חיים כשאת במרכזם. את אמא, שכה טוב ידעת לשלב את חיי הבית והמשפחה עם עבודתך הציבורית. כלפי חוץ נראית כאמנית השילוב הזה. אני זוכרת היטב את לבטייך, האם אינך מקפחת מישהו מאיתנו? תשובתי ללבטיך אלה הינה, (אמנם באיחור מגיעה) - כן אמא, את עצמך, את אפשרויות קידומך, את זמן קריאת ספר על ידך - קפחת. זכורות לי השבתות האופייניות למשפחתנו בימי נעורי במעונות פועלים. התמונה הזכורה לי היטב מכולן היא זו: את אמא, עומדת ומגהצת, אני רוקמת ואבא מקריא לך מהעתונות את מאמרי ו/או סיפורי השבת. יש והיה מקריא לך ספרות יידיש מה"די גאלדענע קייט". הקראתו זו של אבא ובשיחה שנסבה סביבה, היתה פיצוי מה -על חוסר זמנך הפנוי -לקריאה ועיון. אמא; "אדם באמונתו יחיה" -אומר הפתגם. את מאמינה ובוטחת בדרכך הפוליטית, חינכת גם אותנו לכך. זוכרת אני כיצד ליווית אותי בדרכי התנועתית, (השומר הצעיר) כיצד שאלת אותי אחר כל מפקד חגיגי בל"ג בעמר - (חגה של התנועה.) כיצד עבר המפקד ומה היתה סיסמת האש? בו בזמן סיפרת לי כיצד היה הדבר בקן התנועתי אצלכם בחו"ל. זכורה לי במיוחד קבלת הפנים שערכת לי עם קבלי את סמל הבוגרים. עמדת והמתנת לי ליד דלת ביתנו בחדר המדרגות ומשהגעתי עד המדרגה שלפני הפניה הביתה, אמרת לי: "כל הכבוד בוגרת! הסמל, הוא מעיד על בגרות תנועתית והוא מחייב. סימן שעברת את כל השלבים ואת זכאית לענוד אותו". כך, אמא, ליווית אותי בדרכי התנועתית. מה שמחת שיצאתי להגשמה וכאבת כשפרשתי לחיי העיר. אולם משראית כי השתלבתי בח"ץ (החטיבה הצעירה של מפ"ם) רמת גן, התעודדת ועודדת אותי להמשיך ולהשתלב. שמחתך גברה בראותך אותי משתלבת גם בח"ץ הארצי. ראית בזאת הצלחה לדרך הפוליטית בה חינכת אותנו על פי המופת האישי שלך. דרכך הפוליטית לא הייתה קלה, היו בה אורות וצללים. לא חסרו התנגשויות מילוליות בין חברותיך לעבודה על רקע זה, את כאבת זאת מאד. קשה הייתה ההשלמה שפעולה מסוימת שיזמת ורצית בה מאד לא בוצעה, תפקיד או מרצה מסוים שחפצת בהם נדחקו הצידה, כל זה בשל עמדתך הפוליטית... אולם בכל אותה עת נשארת זקופת קומה ושמרת על רעות טובה עם עמיתיך. משחלפו העתים, כהתה יריבות פוליטית זו והאחווה המשיכה לשרור בניכן. "האדם נברא בצלם" -"כל בני האדם שווים בפני האלוהים". ביטויים אלה היו כלהבת נר התמיד שבער בלבך החם ובהילכותיך. חיוך המתמיד, פניך המקרינות אור וחום, אל כל אדם שפנה וביקש את עזרתך. לא היה אדם שפנה אליך בבקשת עזרה וסעד שהשבת את פניו ריקם. לא רק ישבת, הקשבת וניסית להבין למר ליבו, אלא, שהבאת את דבריו בפני המוסדות המתאימים. בין אם זו ועדת הסעד העירונית, או אלו הנהלות בתי הספר המקצועיים של מועצת הפועלות, (כיום נעמ"ת) שיואילו לקבל נער או נערה שנכשלו וזקוקים לעזרה בלימודי מקצוע, כדי שלא יתדרדרו לשולי החברה. את ידעת לגייס את אותן אמהות דואגות ונזקקות -לפעולות חברתיות. כך יכלו להרגיש שגם הן תורמות לחברה ובכך העלית את תדמיתן העצמית. זאת ליד חוגי לימוד והעשרה שארגנת וריכזת עבור חברות הארגון. בחלוף העיתים, משיצאתי ללמד בחוגי ביעור הבערות של משרד החינוך, הזהרת אותי חזור והזהר: "זכרי שלאנשים אלה יש תרבות חיים, שאותה הביאו איתם מארצות גלותם והיא שונה מזו שאנו מכירים." "אל תרמסי אותם ואת תרבותם, בבואך ללמדם קרוא וכתוב, אלא שלבי זאת בשיעורים. דעי לשלב את האישה המזרחית וחינוכה, אורחות חייה, בתרבותנו היהודית השורשית. את הליקויים שתראי בהתנהגותם נסי לתקן, אך בעדינות ולא כשופטת מלמעלה. אין הם אוהבים אנשים הבאים ושופטים אותם מבחוץ, מבלי לרדת לאורחות חייהם ותרבותם." כך התרית בי וכך נהגתי. לפי הדרך בה חינכת אותי -לאהבה והערכת האדם, באשר הוא אדם. יכולתי אמא להמשיך ולהעלות תמונות מפרקי חיים נוספים, אלא, שאיני רוצה להרבות במלל, פן אחזור על דברים שנאמרו ותוארו על ידי אחרים, או שיאמרו על ידם. "במותם ציוו לנו את החיים" -ביטוי נדוש הוא. אך את אמרת זאת לי בשיחה בבית החולים: "את מי שכיסתה האדמה -כיסתה, אך החי צריך לחיות, להמשיך ולחיות." אלו הן המילים האחרונות שאמרת ברור. לפי כך אסיים בדברי פרידה ממך אם אוהבת -שהיית לי כחברה טובה. פרידה היא תמיד עצובה וקשה כפליים הייתה פרידתנו האחרונה בשעותייך האחרונות. היי שלום אמא, לא נתראה יותר לנצח, רק את מקום מנוחתך נפקוד. אך ננסה לחיות לפי דרכך. היי שלום אמא יקרה, רוחך הטובה תשרור בינינו תמיד. יהיה זכרך ברוך. לאה. 2 שנתיים לפטירתה של אמא (נכתב 12/82) חלפו שנתיים מאז לכתה של אמא מאיתנו. מוכר הביטוי שהזמן מרפא כל כאב, אך לא כך הדבר. הזמן שחלף הדגיש יותר את חסרונה והעמיק יותר את הכאב ומודגשת יותר היתמות. חסרונה מביא בנו את הרצון לקרוא לה שתשוב ותהיה אתנו , כדברי הנביא: "קומי התנערי מעפר", כדי שתראה את בני משפחתה וממשיכי דרכה, בשעותיהם היפות ותעזור להם בשעותיהם הקשות, כפי שעשתה בחייה. אמא פעלה רבות בתחומים פוליטיים וחברתיים באזור מגוריה. מעורבותה בחיים הייתה על פי דרכה הפוליטית שבה האמינה ובטחה וכך היא גם חינכה אותנו, על פי מופתה האישי. אירועים שונים, אירעו במדינה ובעולם מאז לכתה מאיתנו. לא פעם, תהיינו כיצד הייתה מגיבה ופועלת בהקשר לאירועים אלה והאם הייתה מרוצה מדרך תגובתנו ופעולתנו. צרה היריעה מלספר על כל פועלה ודרכה בחיים. אך לסיכום נאמר דברי הספד אלה: הייתה אישה וראו איננה עוד. כל חייה האמינה ובטחה בדרכה. ברת לבב ונקיית כפיים הייתה, כל אשר עשתה בתום לב ועל פי אמונתה הפוליטית והחברתית עשתה. היא הייתה; חברה, אישה, אם וסבתא אוהבת, אשר כל יקיריה ומוקירי זכרה, זכו לאהבתה. היא עמדה זקופת קומה כנגד יריביה הפוליטיים, אך עם זאת ידעה לשמור על רעות טובה עם עמיתיה יריביה וכך הם זוכרים ויזכרו אותה. כזאת הייתה אמא וכזאת נזכרה, אנו משפחתה הקרובה. לאה.