אתה עזבת אותי סתם. סתם. ככה באמצע החיים, גיל עשרים ושש, אוגוסט. אפילו לא הייתי מוכנה לקיץ, כי היה לי חבר, ואהבתי אותו, אז חשבתי לעצמי "מה אני צריכה את כל הדיאטה הזו", חצי בכל רם. במיוחד אחרי שהצלחת לשכנע אותי שאהבת אותי ככה. ואז עזבת. וחברות שלי גררו אותי לים ואני רק הרגשתי שמנה ומזיעה ושעירה, ואיך כל מי שמסתכל עלי בטח מסנן משהו ארסי לחבר שלו, ושבטח חברה שלו לא נראית ככה. וככה עבר לו הזמן ולמדתי להתמודד עם הבדידות, בנד-נד של מרזה משמינה, מרזה משמינה. אחר כך באה תקופה שקצת שכחתי איך להתמודד. אז דווקא רזיתי הרבה. האבסורד הוא שבאותה התקופה התחילו איתי המון, וכולם היו כאלו אדיוטים, שחשבתי לעצמי כמה הייתי מתביישת אם היית מרים טלפון והייתי עם אחד מהם. חיכיתי לך. אמרתי לעצמי שבטח יעבור לך, ואתה תופיע בדלת ותגיד שאתה מצטער, ושטעית כשעזבת. ואני אעשה פרצוף של תן לי לחשוב על זה וארעד בפנים ובקושי אעמוד. אבל ככל שעובר הזמן אני מבינה שמכל התקווה הזו נשאר רק הנד-נד. גלידה חסה. שמחה עצובה. בוקר לילה. אתה חי אתה מת.