כבר המון זמן לא ראיתי אותך. לא הצלחתי למצוא בעצמי את הכוחות לעלות על האוטובוס, ולבוא אליך. אתה יודע, זה לא תמיד קל... אבל היום באתי. כבר בשער בכניסה, הרגשתי את הדמעות צורבות בזיות העין. ככה זה תמיד כשאני באה אליך... על פני חלפו אנשים, בקולות מהוסים, ממהרים לדרכם, באים או יוצאים. בפני כל אחד מהם משתקף סיפור חייו, הסיבה בגללה הוא שם. הדמעות שלי כבר זולגות. כובשת את פני ברצפה, שנשאה רגליים כה רבות. חושבת לעצמי בהבזק של הגיון, שאף אחד כאן לא מתעניין בי באופן מיוחד, אז למה אני מתביישת בדמעות? ואתה דומם. כרגיל. מלטפת ביד רועדת את הקרירות שלך, נושמת את האויר מסביבך מלוא ראותי. הרעשים מסביב כאילו משתתקים. כמו היינו לבדנו בעולם- אתה ואני. השקט שלך גורם לי לדבר בלחש. והמילים, שהדחקתי כ"כ הרבה זמן נשטפות בזרם מלוח החוצה. מתערבבות בים דמעות ותחינות. כל אחד מאיתנו בא לכאן בשביל משהו. ואני- אני באתי בגלל הבדידות. לא תמיד היא כל-כך כואבת כמו היום. כי היום- יום הולדתי. וכמו בכל שנה, אני באה אליך- קיר האבנים הנצחי שלנו, כותל דמעותי. לבקש, להתחנן, לבכות. ולהתפלל- שבשנה הבאה כשאהיה כאן שוב, כמו בכל שנה, הוא יעמוד לצידי, מעבר למחיצה וידע שבמקום דמעות יש בליבי תפילות הודיה ושמחה ואושר. ואני מאמינה ויודעת ורק מחכה.... שתגרום לו לבוא.