הדממה הזאת הורסת את נימי נשמתי...

ההרגל הזה לחסך, למה שאינו...

מן השלמה כזאת מצערת מאין כמוה –

המתחילה בדיוק במקום בו אתה מפסיק לדמוע...

הדממה הזאת שצורחת אותי יותר מהכול -

זאת שמתחילה בדיוק במקום בו המילים פסקו מלנגוע,

 גם המילים הארוכות והחדותביותר-

 אלו  שסירבו לוותר

גם הן  פסקו ,תש כוחן

והן נבלעות וממלאות את החלל הענק שנפער בי,

 עדיין מאיימות לעיתים להתפרץ,להרוס ,לנפץ ולנתץ את כל מה שמסביבי

אבל הן נבלעות בי

ואני חוששת,

חוששת עד עמקי נשמתי מהיום בו הן תעלמנה ,

מהיום בו לא יוותר מהן סימן והן תמחקנה כליל

מהיום בו לא יוותר בהן כוח להילחם גם מלחמות קטנות ,

חוששת שבליבי –

ששינה כבר מזמן את צורתו

 יוותר רק חלל.