בשפה עייפה, אתעטף בתוגה.
עת אלון בה אמצא מנוחה.
וכשאליט ראשי בין גוויליה הדווים,
ונסו ממני יגון ואנחה.
לשפה אבודה, ארחוש אהדה,
הלא היא לי כמצפן בשממה.
עת יהום הסער סביב הנשמה
אליה עיניי ארימה, כלאימא, אדמה
בשפה דוממה, אצרח עד אדמע
לה ורק לה, אחשוף מכמניי
בענווה שבהקשבה לי תאזין עת,
מולה אתפשט, עד יגולו דמיי
בשפה זקנה, יחודשו נעוריי
ומחוזות נושנים, יחלפו מול עיניי
עת אנוכי הקט, עט-סופר בה,
כור מחצבתי אז, יזרום מידיי
בשפה מתה, יקוו חיי
ובצידי שביליה יגור דמיוני.
ובין כתליה המטים לנפול
אקבע אני את חלוני.
