יום אחד, אסתר התעוררה, ואחת המלים פשוט הלכה לאיבוד.

זאת לא הייתה מילה פשוטה, וזה גם לא בדיוק שהמילה הלכה לאיבוד, זה פשוט שקודם היא הייתה לה ועכשיו לא. הבעיה הייתה שהיא לא שכחה איפה היא שמה אותה, וגם לא בטעות השאירה אותה אצל מישהו אחר. אסתר, (אסתר תמיד הקפידה שיקראו לה אסתר, לא אסתי ולא אסתרק'ה, כי לאסתר היה כבוד לשמות ומלים) חשבה שאם המילה באמת הייתה הולכת לה לאיבוד, אז היא לא הייתה זוכרת מה היא שכחה, אבל הפעם, המילה עמדה לה על קצה הלשון, כמו אפצ'י שמרגישים שמגיע, אבל מיד ברחה. כאילו כדי לעצבן. היא זכרה שכשהאפצ'י עושה לה את זה היא מהר הולכת למטבח של אמא ומביאה פלפל. היא חשבה - מה זה ה"פלפל" של המלים? הלוואי שהיה לי פלפל כזה, שאתו הייתי יכולה להוציא את המילה על הלשון.

היא ניסתה להיזכר בכל המלים שקשורות למילה, שמזכירות את המילה, אפילו שמתחילות באותה האות (היא ידעה שיש שם שין שמאלית) אבל זה לא עזר לה. היא הרגישה שהזכרון מוחק לה את המילה, במקום להזכיר לה אותה. אסתר הייתה עצובה.

היא הרגישה שמשהו בה הולך לאיבוד עם המילה, אבל היא אפילו לא ידעה להגדיר מה, כי לא הייתה לה מילה, כי היא הלכה לה לאיבוד.

החברות של אסתר שמו לב שמשהו קורה לה. הן כל הזמן שאלו אותה מה שלומה ואיך היא מרגישה ומה קרה, והיא באמת ניסתה לענות להן. "הלך לי משהו לאיבוד". "לא נורא", הן אמרו לה, "תקני חדש!" אבל אסתר אמרה להן שהיא לא יודעת מה הלך לה לאיבוד, לכן היא לא יכולה לקנות אותו אפילו, ובכלל, זה לא דבר שקונים.

"אבל אם את לא יודעת מה הלך לאיבוד, איך את יודעת שזה הלך לאיבוד?"

"אני פשוט יודעת", אמרה אסתר, ושתקה.

אסתר שתקה אחר כך הרבה זמן. היא למדה לשתוק מלים, היא למדה לשתוק שירים, היא אפילו למדה לשתוק שתיקות. לשתוק שתיקות זה הכי קשה, כי אין מה לשתוק.  אבל אסתר שתקה, אפילו כשהיא דיברה היא שתקה, למרות שהיה לה כבוד למלים.

יום אחד המילה באה, ודפקה לה על הלשון. אסתר לא ידעה מה לעשות, מצד אחד היא שמחה שהמילה סוף סוף חזרה. מצד שני, היא ידעה שהמילה הזאת כל כך גדולה, ויש לה כל כך הרבה משמעות, שהיא מפחדת בכלל להגיד אותה. היא פחדה שהמילה תצא לה במלעיל במקום במלרע, או בניגון הלא נכון, או שהכי גרוע, ויקרה לה מה שקרה לה בטקס בכיתה ו', כשהמורה ביקשה ממנה לדבר מול כולם ובמקום לדבר היא פשוט בכתה.

מצד שני, היא ידעה, שבלי מלים, לא יהיה לה מה לשתוק. היא ידעה שכל מה שהיא שתקה, אפילו כשהיא שתקה שתיקות, אמר משהו. טוב, לא בדיוק אמר, אולי יותר נכון לומר חשב, או אפילו דמיין. כי אסתר אהבה לדמיין, היא הייתה הכי טובה בלדמיין טיולים ומסעות על מעבר לאופק אל מקומות שעדיין אין להם שמות אפילו, ואפילו גם אין להם זמן.

ואז, באופן מופלא, בלי להבין איך, המילה פשוט התנגנה ממנה. היא לא אמרה אותה, היא אפילו לא שתקה אותה. זה היה מין סוג של ריקוד, הרמוני, שפשוט הוציא את זה ממנה.

לא היו לה מלים לתאר מה קרה, אבל היא גם לא הייתה צריכה.