את לובשת את השמלה הכחולה הכהה
אני עם הז'קט ביד
יוצאים אל הרחוב
לנסות להציל מהיום
פרק זמן קצר
אולי תחושה שנדחתה
הרחובות זורמים כמו נחל אל הים
ואנחנו מרגישים
איך אנחנו נסחפים בזרם
לא יכולים לעצור
לא יכולים לרדת
ניאונים גדולים
קולות והבזקים
את כל כך יפה בתוך ההמון
אני מרגיש זר
רוצה ללכת לצד
לחכות שזה יעבור
ובקצה השני
שום דבר לא מחכה
רק אותה אמת, הפוכה
מסעדות מלאות לקוחות
אנשים נכנסים ויוצאים מבתי הקולנוע
בחנויות, הכל נמכר בכל מחיר
רק שנינו נסחפים עם הזרם
בדרכים מתפצלות,
מנסים להציל את עצמנו
בלי שנרגיש
טלאים שנשארו מזמנים אחרים
נעלמו פתאום
עכשיו אנחנו חדשים
את מדליקה סיגריה וממשיכה ללכת
אני מאחורייך
עוקב, שומר, מוודא שאנחנו עדיין ביחד
ראיתי בפניי זרים את המבט הזה
של חיה האורבת לטרף
הם רוצים לקחת אותנו
ולהפוך אותנו למייצג שלהם
על פני האדמה, בתוך הנשמה
תביטי זו העיר, אין מלבדה
ניאונים גדולים ושאריות של חיים
לפעמים אפשר למצוא את השאריות בחלונות הראווה
לפעמים הם מביטים עלינו מספסלים שבורים
ואת עם השמלה האדומה, לא מוכתמת
אני עם הז'קט ותחושת עייפות משתלטת
עוד מעט נגיע, את אומרת
ואני איבדתי חוש כיון, לא זוכר מאיפה באנו, לאן אנחנו הולכים
על הכביש זה מירוץ, במדרכה זה מסע
את אומרת, זה כמו בסרט
העיר פורסת לנו שטיח ואנחנו צועדים עליו
ואני חושב, שבסרטים אף פעם הטרף לא יודעת שהיא עומדת להיטרף
מחייך אלייך ולא אומר מילה
העיר הזאת היא סוג של מחלה, מנסים להישמר מפניה
והיא חוזרת, מציעה לנו סיבוב נוסף
ואנחנו בסך הכל ביקשנו להציל את היום, לפני שהוא יגווע
