התמונות ירדו מהקיר
ועל השולחן
כבר לא מחכים המכתבים
פתקים שכתבנו
עפו עם הרוח
שנכנסה מהחלון כמו בהזמנה
את מסדרת את הבגדים במזוודה
או שמא זה אני, שזורק הכל לתיק קטן
אולי זה אני שנשען על הקיר
ומביט בך בשתיקה
אולי זו את, שמדליקה סיגריה
ומחכה שאחצה את מפתן הדלת
כדי להיעלם בחדר השני
אותנו לא יתפסו בוכים
על אהבה שגססה והכריזה על מותה
אותנו לא יתפסו בוכים
בחדרים חשוכים
אותנו לימדו לחיות עם זה
כמו שני גיבורים מתים
וקראנו את השירים
וראינו בסרטים
איך האהבות מתחלפות, האנשים נשארים
ואיך תמיד בגשם
מרגישים בודדים
ובקיץ הכל מחניק
ובינתיים, השלט ירד מהדלת
הבגדים בארון נעלמו
במגירות לא נשאר זיכרון
גם לא תחושה של עלבון
זה לא אני שעומד ליד התריס במרפסת
ובודק אם עלית למונית לבד
או שמא מישהו בא לאסוף אותך
זו לא את שמתקשרת באמצע הלילה
כדי לגלות אם אני לבד או כבר מתחפר במקומות זרים
אותנו לא ידעו אבודים ונטושים
עלינו לא יספרו סיפורים של נאהבים מאוכזבים
אותנו לימדו לחיות עם אהבה בוגדנית
כמו שני גיבורים מתים
הצייר הפסיק לצייר את ציור חייו
והפסל הפסיק להביט בנו מהצד
את לא משחררת את הכלבים חופשיים
אני לא מבקש ממך הבטחות חסרות סיכוי
אותנו איש לא ימצא
מתהלכים במדבר ומחפשים שבילים נטושים
אנחנו למדנו עם אהבה קצרת ימים
כמו שני גיבורים מתים
שנקברו עמוק באדמה
והיא גידלה סיפורי גבורה
