אולי נסגור את היום
במקום בו נמצאות התשובות
נתהלך ביניהן
כמו עיוורים
שמתעקשים לא להבין
נאבד את עצמנו לאט
אני לא אצחק ואת לא תספרי לי
מה שלא רציתי לדעת ממילא
בסוף היום
שאנשים חוזרים אל הבתים
אל האישה אותה הם אוהבים
נפסיק להיבהל מעצמנו
נוריד מעלינו את השתקפות המראה
ונחזור לבית בשקט
אולי מתוך כמיהה
לחלק אחד בפאזל
שעדיין לא נמצא
נרגיש את עצמנו מתנתקים
ואז חוזרים מחדש
בלי לעשות דבר
את תשקרי
ואני אצחק
לא נרגיש בהבדל
תמיד נדמה שיש גבול
שאי אפשר לחצות
בלי שנרגיש את ההבדל
בין הרע לטוב
כמו מגע אחד שנמשך
מתסבכים ואז נאנחים מכאבים
בסוף היום, נסגור
בתנועה אחת
בלי שנצפה
שנצליח להבין
איך אנחנו לא נספגים בממטרים
רק ככה נוכל לאהוב
בלי לאבד אף טיפה של דם
את תחייכי
ואני אגע בפנייך
כמו בצבע טרי
מפחד ללכלך, מפחד להשאיר עלי כתמים
ואז, תספרי לי
מה שלא רציתי לדעת
וסוף היום יראה כמו סוף העולם
אנשים בוכים על המדרכה, ובניין קורס
אל תוך החשכה
את האסונות סגרנו בזיכרונות
עכשיו תורנו לבקש חיים
על השולחן עם המפה האדומה
נשים שני מוטות ובקבוק אחד
לא ננסה יותר לצפות
הדמיון הוא תמיד חלק אחד שמסיט את המציאות
ואחר כך נוטש
את תצחקי ואני לא אשקר
רק ככה, נחצה את הגבול
שנתרחק, נהיה נקודה קטנה
ואז שום דבר לא יוכל לפגוע בנו
ונוכל לסגור את היום
ונתחיל אחד חדש
