אתה יודע, ההורים שלי ממש חיבבו אותך (ואת רציתי לשאול אבל שתקתי) רעש הרמקולים והדיבורים שסביבנו מאלצים אותי לקרב את פי אל אוזניה כשדיברתי
לא סיפרתי להורים שלי, ואני גם לא מתכוונת לספר אבל אתמול פגשתי בחור קולומביאני ברחוב והוא השתגע עלי לגמרי, המשפט השלישי שהוא אומר לי היה: בואי נטייל יחד. והיא הציגה לכבודי את אחד מהפרצופים מלאי ההבעה האלו שרק היא יודעת לעשות, והפרצוף הזה אמר הפעם מבוכה וגיחוך ומתחת למבוכה ולגיחוך מסתתרת אכזבה? או ביטחון עצמי?איני יודע
יצאנו אתמול לרויס צ'ויס (הפאב הזה שונא הישראלים אתם יודעים) והקולומביאני הזה, הוא ישב ודיבר כל הערב, רק ישב ודיבר ולא עשה כלום(היא אמרה בנימה שאמרה :ומזל שלא עשה כלום)
ורצית שהוא יעשה משהו? שאלתי אותה בליבי
,ומה רצית שהוא יעשה? שוב שאלתי
היא הולכת לשירותים ואני מתפעל ממנה, מיופיה, אני רואה בה שמחת חיים שמכסה על עצב ובדידות, ואולי זו רק בדידותי שלי שאני רואה בה
עני לי על שאלה אחת, אני אשאל אותה מאוחר יותר לפנות בוקר כשהיא תיכנס בדלת, את מחשיבה עצמך ביישנית
היא מחזירה לי את השאלה ואני אומר:"זה מסובך, אבל אני אנסה לענות", בהתנהגות שלך אין ביישנות אך בנימוסים שלך (במניירות שלך, אני אחשוב אחר כך) את ביישנית
והיא אז תענה ותאמר: אני בהחלט ביישנית
ולפני שינה, היא תסתובב אלי פתע ותאמר לי: "אתה לא הולך לעקוב אחרי למלון שלי, נכון?" אבל, אני כבר במלון שלך, עניתי
אני מתכוונת למחר, היא תאמר
אל תדאגי, אני לא קולומביאני, ואפילו לא חשבתי על זה
שקט ושינה, אנחנו נרדמים, ובבוקר כשאני קם מתחשק לי לחבק אותה.אבל אני לא יודע אם עוד מותר לי. אני מחבק אותה לאט, בהססנות, היא לא זזה ואני מרגיש מוזר, אני רוצה להישאר ולישון אבל משהו אומר לי שאני חייב לזוז, אני קם ומתלבש, היא מתעוררת ומסתכלת בי במבט עייף שאני לא יכול לפענח.
אני נושק לה על הלחי, להתראות ילדה, אני אומר לה ושנייה לאחר מכן מקלקל את הפרידה בדברי חולין
היא אדישה אלי, אני שם את ידי בכף ידה, ליטוף אחד עצוב ואני הולך
אני יוצא אל הרחוב, העיר מתעוררת והשמש מחממת את פני, היא זורחת ועצב גדול יורד עליי
