לפעמים אני חושבת שזה היה עילאי אם אלוהים היה קורא בקפה.
הייתי מבקשת שיחולל לי נס , שיהפוך את ההפוך, שיטחן את המר ויחזיר את הארומה
מידי יום שישי בבוקר אני ושירה נפגשות בבית – הקפה השכונתי "תמרה" בתל-אביב .
אנחנו אוהבות לשבת במקום הזה כי יש בו אווירה של בית חמים עם רצפת פרקט , שטיחים רכים , כורסאות כתומות שאפשר לשקוע בהן בנוחות עם השמחה והעצב, ריח משכר של פולי קפה והעוגות הנפלאות שתמרה אופה בעצמה .
נכנסתי לבית-הקפה מוקדם מהרגיל, תמרה חייכה אליי בחום וברכה אותי בברכת בוקר טוב
התיישבתי לי בספה הקבועה שלי, בהיתי בחלון העגול שמולי שהשקיף על גינת התבלינים המטופחת שהייתה מושא גאוותה של תמרה, הדלקתי סיגריה וחיכיתי לשירה .
תמרה ניגשה אליי, שלחה אל השולחן את ידיה הבשרניות והגישה לי מאפרה, קפוצ'ינו בכוס זכוכית גבוהה ועוגיות פקאנים חמות .
אחרי שנים רבות בהן אני מתרווחת במקום הזה תמרה כבר יודעת בדיוק מה אני אוהבת, אז, מתוך ידידות עמוקה, אנחנו פוסחות על השלב המייגע של ההזמנה החוזרת ומגיעות ישר לחלק הטעים .
בעודי נוגסת בשלווה בעוגיות המושלמות האלה, שתמיד גורמות לי להרגיש שגן –עדן עליי אדמות מגיע רק דרך חוש אחד, והוא חוש הטעם, אני מבחינה בשירה נכנסת לבית –הקפה במלוא המרץ, מפלסת את דרכה אליי, נותנת לי נשיקה חפוזה על הלחי וצונחת על הכורסא שמולי .
אני ושירה חברות טובות. אני חושבת שמה שמחבר אותנו כבר מבית –הספר היסודי עד לפאתי גיל השלושים הדופק בדלתנו, זה היכולת שלנו להיות כל שונות ויחד עם זאת משלימות כמו כפפה ליד.
אנחנו באות ממשפחות שונות בתרבותן, בילינו את ילדותנו במושב שכוח אל בצפון, חרשנו יחד לבגרויות התגייסנו יחד לצבא ולאחר טיול משותף למזרח הרחוק החלטנו לעבור לתל-אביב לעבוד למחייתנו וללמוד לימודים אקדמיים .
בהתחלה שכרנו דירה יחד, עד ששירה הכירה את יואב בפקולטה למשפטים ואחרי תקופת החיזור גם התחתנה איתו ואני עברתי לדירה משלי עם החתול האפור שלי והחיים המעושנים שלי .
שירה לאוב היא משב רוח רענן של ייעול, ריפוי אנרגיה ואופטימיות .
אני אוהבת להביט בה, בעור החיוור שלה כמו הירח, שיער גלי ארוך מתולתל, גוף עגלגל, עטוי שמלות נשיות, פנים נאות המאופרות בעידון ועיניים כחולות ענקיות וחכמות שגורמות לי ללכת בהן לאיבוד.
אני, מירב אסולין נוטה למצבי רוח והרהורים נוגים. בכל מה שקשור לעבודה שלי אני מאורגנת ומסודרת אבל בחיים האישיים שלי כולל ההופעה החיצונית שלי הרישול חוגג . אני רזה וגבוהה, הלבוש המועדף עליי הוא ג'ינס מהוה וטי –שרט ראשונה שנשלפת מהארון. יש לי שיער ארוך חלק וחום שאסוף רוב הזמן בקוקו, פנים נטולות איפור שחומות מסיורי השטח .
לאחר שתמרה ניגשה להביא לשירה את הקפה שלה ושטרודל התפוחים ולי כוס שנייה של קפוצ'ינו ,
שירה התבוננה בי קמעה ושאלה : "אז איך עבר עליך השבוע זיקית"?
"לא טוב" . עניתי . " נמאס לי כהוגן מיותם עורך העיתון . הוא לוחץ עליי להפוך להיות כתבת ספורט במקום כתבת אקטואליה ואת יודעת שזה תחום שאני לא מבינה בו הרבה".
שירה השתהתה רגע בתשובתה ומגירוד הסנטר המוכר לי , למדתי שהיא מנסה לארגן את מחשבותיה כדי לומר לי את דבריה בצורה ברורה ומדויקת .
"מירב. את עובדת במערכת העיתון הזאת כבר שש שנים . כל זמנך מוקדש לעבודה בלי לשים לב לחייך האישיים . את משקיעה את נשמתך ימים כלילות , כותבת כתבות על פוליטיקה, זהות מינית , עבריינות נוער ודילמות חברתיות וכל פעם מתייסרת על משהו אחר שלא מוצא חן בעיני העורך האדיוטי הזה והדילמות שהוא מייצר. ברור לחלוטין שהעבודה הזאת מעניקה לך רק ייסורי מצפון ואומללות מתמשכת, אז למה שלא תניחי לכל זה ופשוט תמצאי עבודה אחרת שבה יוכלו פעם אחת ולתמיד להעריך את הכישרון שלך"?
"ומה בדיוק הכישרון שלי "? שאלתי אותה בקול מאנפף.
"הכישרון שלך יקירתי הוא לכתוב מהמקום הרגיש והיוצר לא לסקר את כמות העבריינות בתל-אביב או את כמות הגולים של הפועל או מכבי באצטדיון עם ספסלים מפלסטיק . מירב שאני מכירה היא טוטאלית ומתעדת רגשות בצורה הכי נוגעת ללב בעולם , במילים שלך יש כוח לרגש , לזעוק , לרפא , לעטוף , להצחיק
עוד מהימים שהיינו קוטפות עגבניות בחממות של אבא שלי הייתה מסוגלת להתאהב באחד הנערים בשדה ולכתוב על כך שירים מלאי רגש . רוצה הוכחה"?
היא פשפשה בתיק הירוק הענק שלה , הוציאה משם את הארנק החום הארוך ובזהירות שלפה משם מספר דפים מקופלים שהטמינה שם. היא עיינה בהם קצת , חייכה בשביעות רצון והגישה לי אותם .
הסתכלתי בדפים ולא האמנתי . היו שם מספר שירים שכתבתי בתקופות שונות .
אחד מהם לכד את עיניי והרשתי לעצמי לשקוע בקריאתו :
20.02.02 יום פטירתו של אבא
אבא שלי עליו השלום היה אומר שאם תולשים שערה לבנה אחת מהראש אז תצמחנה במקומה שתיים ולכן אסור לתלוש . אחר – כך חשבתי לעצמי שאבא נתלש ומת בגיל ארבעים ושמונה מדום לב אז בטח יהיה קצת קטנוני מצדי לצפות שבמקומו יצמחו לי שתי אבות .
לאבא שלי לא היה סולם
אבל היה לו לב עד השמיים
היו לו עיניים צוחקות
וחיבוק עוטף
כקשת המחפה על ענני המים
אבא הוא זיכרונות
של חגים ושבתות
מלאים טיולים , ממתקים
וחבילות עטופות
שקידה על לימודים ספרים ומחברות
וחיוך גאה למראה ההצלחות
אבא הוא חדות מחשבה
אומץ ובטחון
מהולים בקורטוב של פחד וילדותיות
ושיחות ארוכות
על עבר והווה
ואולי אם לא מאוחר הוא יגיד
נדבר על העתיד
אבא גר במצבה עכשיו
בין שני עצי זית בצל
יש נר דולק, נשמה אינסופית
דמעות שזולגות ממעין הכאב
על האבן חקוקה תקווה אחרונה
"לאדם שתמיד היה ויהיה איתנו ".
רעד עבר בגופי ונתתי לדמעות לשטוף אותי בלי מעצור .
זאת לא הייתה הפעם היחידה שבכיתי בקפה תמרה . אבל הפעם הבכי היה שונה.
עיני תרו אחרי הדפים ושיר נוסף לכד את מבטי הוא נקרא "מהותה"
14.03.02 בהשראת קורס מועדף באוניברסיטה "חלון למאה העשרים"
עקרה המבקשת
לשאת ולד על כפיה
אוניה המבקשת
מגדלור למבטחיה
מהותה של משאלה
אהובה המתינה
להבחין בדמותו על השביל
ירח מלא
מבעד ענני מהביל
מהותה של ציפייה
אמן ומרגריטה
מרחפים מעל גלקסיות
איש זקן עם כנפיים עצומות
יוצא מבין חורבות הקתדראלה
מהותה של פנטזיה
רגעים שהיו ואינם
קולך אשר נדם
זיכרונות שנותרו כתמונות
לא ניתן לגעת , רק לראות
מהותה של טרגדיה
עשו מסתלסל משפתיים
מבט מצועף בעיניים
פחדים מטפסים בלילות
ריקנות נושכת בזריחות
מהותה של התמודדות
ילדה מחבקת חזק
ראשה הקט עליך נח
מטוס שממריא לו אל על
תפילה שנושא החייל
מהותה של תקווה
חלום חלמתי ובו ראיתי את מהותה של כתיבתי
שירה לקחה מידי את הדף שהחזקתי בידי הרועדת עיינה בשיר ואמרה : "את רואה אפשר לומר שגם הפעם השיר שלך מסמן לך שהגיע הזמן לשינוי את רואה את השורה האחרונה " ?
היא מרכינה ראשה אל הדף ומצטטת : "חלום חלמתי ובו ראיתי את מהותה של כתיבתי ".
שירה הישירה מבט בעיניי שהיו מחליפות צבעים בקשת רחבה כמו מצבי הרוח שלי ובעטין של אלה
העניקה לי את הכינוי "זיקית " . ולאחר שחשה כנראה שחזרתי להכרה המשיכה :
"את מבינה, כל החיים את חיה בשביל לרצות מישהו את ההורים שלך , אותי , את החתול שלך, את העורך שלך . הגיע הזמן שתחיי בשביל עצמך ... שתבטאי את המהות של הכתיבה שלך" .
בהיתי בעיניה הכחולות של שירי וחשבתי לעצמי כמה כוח יש באישה הזאת ואיזה מזל שיש לי אותה .
"תראי משהו . מצאתי את זה בעיתון של שבת וחשבתי שזזה יכול לעניין אותך ".
שירי הגישה לי פיסת עיתון ואני קראתי את תוכנה של המודעה :
דחוף !!!
לפרויקט כתיבה ייחודי מסוגו
סיפורי חיים של נשים דרך שירים ומילים
דרושה יוצרת בעלת רקע מוכח בכתיבה
למתאימה
הנאה מובטחת ושכר מעולה
לפרטים יש לפנות לאורן :
054-9002567
עיינתי כמה פעמים במודעה ואמרתי לשירה "אין ספק שזה נשמע מאוד מעניין . אבל את מצפה ממני שאעזוב עבודה שאני עובדת בה כבר שש שנים בשביל פרויקט זמני ? ואם בכלל לא יקבלו אותי או שמדובר במיזם לא רציני מה אני אעשה ? אעבור לגור עם החתול שלי אצלך בקליניקה תחת המותג "תנו לחיות לחיות"?
שירה פרצה בצחוק מתגלגל ואמרה : "קודם כל תנסי לתפוס את האורן הזה ואם לא יראה לך אז תישארי במערכת העיתון עד שתמצאי חלופה אחרת . הרעיון הוא שתפנימי שהגיע הזמן לעבור שינוי ",.
"את צודקת שירה. אמרתי לך פעם שאין כמוך "?
"כן . בטח יצא לך להגיד לי את זה כמה פעמים במהלך חיינו עכשיו בואי נשלם את החשבון ונלך לעשות קצת קניות אולי תוכלי לקנות כמה בגדים וקצת איפור . אולי את תצטרכי את זה עכשיו לקראת השלב הבא בחייך".
בסביבות השעה חמש נכנסתי הביתה , עמוסת שקיות , עייפה מעוד שבוע שהגיע לתומו אך מרוצה מאוד מהמפגש שלי עם שירה .
החתול שלי עשה לי קבלת פנים מלכותית ,שזה אומר לשרוט את הדלת ברעש מחריש אוזניים עד שאגיש לו את המזון לקערית שלו . ליטפתי אותו קלות ושמתי לו אוכל, הורדתי את בגדיי ופסעתי לעבר המקלחת ובדרך הפעלתי את המשיבון .
מילאתי לי מים באמבטיה והשארתי את הדלת של המקלחת פתוחה בכדי שאוכל לשמוע את ההודעות :
ההודעה הראשונה הייתה מאמא שלי : "מירב זאת אמא ... את שומעת עברה בערך חצי שנה מאז שביקרת בבית . לא בא לך על איזה שבת מפנקת , אני כל פעם מכינה לך קוסקוס ומפרום כמו שאת אוהבת ומחכה שתבואי ... אולי שבוע הבא , אני מתגעגעת אליך ... יש לך מישהו חדש ?... תהיי בקשר ... את אוכלת שם משהו "?
לא אמא ... הרהרתי לעצמי בקול , אין אוכל בתל-אביב , זה מענק השמור רק לתושבי המושבים בצפון ...
נכנסתי לאמבטיה , שקעתי בקצף והשמנים , נתתי לריחות לעטוף אותי והוצאתי את הראש.
ההודעה השנייה הייתה מיותם , עורך העיתון שלי : "מירב , שאת שומעת את ההודעה תתקשרי אליי דחוף . יש לי הרבה הערות על הכתבה שהגשת לשבוע הבא ... הבאתי לך רעיון לראיין נשות כדורגלנים
בכפית האכלתי אותך ... היית צריכה רק לכתוב .. מה זה הזבל הזה ששרבטת פה "?
"למה שלא תיקח כדורגל ותתקע לעצמך בראש. חתיכת אידיוט"? הפרחתי שאלה לאוויר .
יש רגעים שנדמה לי שהיקום כולו נחלץ כדי להוריד אותי מהפסים . למה אי אפשר לשמוע הודעות שמבשרות לי, נגיד , שזה עתה זכיתי בוא נאמר בארבעה מליון דולר .. ארד לאי בודד עם דקלים , קרם שיזוף וכמה ספרים ... מה יש לא מגיע לי לאחר שנות עבדות מרובות כל – כך ?
יצאתי מהאמבטיה , התעטפתי בחלוק שלי שהיה פעם לבן , ניתקתי את הטלפון ונכנסתי לישון שינה נטולת חלומות של יום שישי .
קמתי בשבת בבוקר ממגע פרוותו של חתולי הנאמן המתחכך בכפות רגלי , העמדתי מים בקומקום לקפה פתחתי את החלונות ושמש אביבית נכנסה פנימה לדירת הרווקות שלי והכניסה קצת אופטימיות לליבי .
שתיתי את הקפה שלי בסלון ובהיתי בתמונה מעל הטלוויזיה במשך שעה . זה טקס קבוע של התייחדות עם עצמי ועם מחשבותיי בכל בוקר . זה מאזן לי את הנרבים לקראת כל יום נוסף של שאון בבועה התל-אביבית .
השקט שלפני הסערה .
הרהרתי בתוכן השיחה שלי עם שירה אתמול וידעתי שהיא צודקת ... או הו .. כמה שהיא צודקת .
הנה אני בת 30 . כותבת עבור עיתון שלא מעניין אף עכבר בעיר .. משועממת עד מוות
מענה את עצמי עם בוס משוגע וסדיסט , נטולת קיום משמעותי ואהבה בעליל .
האם לכך שאפתי להגיע בחיי ? לא ממש .
באותו רגע גמלתי בליבי שבלי קשר לפרויקט כזה או אחר אני בעבודה הזאת לא ממשיכה
אף –על פי שהיה זה יום המנוחה , חיברתי את הטלפון והרשתי לעצמי להתקשר ליותם , מתוך ידיעה שזאת הפעם האחרונה שאאלץ לשמוע את קולו ה"ענוג" .
יותם ענה לאחר שלושה צלצולים כיאה למישהו שמחכה לשיחה מעבדו .
"מירב " הוא נבח " איפה את ? אני מחפש אותך בטירוף, עוד יומיים המהדורה צריכה לצאת לעריכה סופית של העיתון . למה אני משלם לך ? כדי לשתוק ? תתחילי לרשום את כל ההערות על הכתבה שלך ושזה יהיה מוכן עד מחר בבוקר על השולחן שלי . מובן "?
"יותם . תקשיב רגע . יש לי משהו להגיד לך ".
"אין לי זמן לזה עכשיו . תחסכי לי את המיגרנות שלך ותתחילי לרשום ".
"יותם . אני מתפטרת . אני לא רוצה לעבוד יותר ככתבת ספורט ובכלל לא רוצה לעבוד יותר במערכת העיתון . אני לא רוצה פיצויים ולא שום דבר . אני אגיע לקחת את החפצים שלי במהלך השבוע . תודה ושלום ".
"מירב . חכי רגע איך את מוותרת כל כך בקלות אחרי שש שנים? את מכירה אותי אני כמו תפוח-אדמה אפוי קשה מבחוץ אבל רך מבפנים ... אז מה אם אני צועק קצת? את כתבת מעולה בדרך-כלל ... מה השטויות שהכנסת לעצמך לראש ... טוב תתאוששי עם עצמך ותדברי איתי יותר מאוחר , טוב?"
"אני לא צריכה יותר זמן . החלטתי סופית ".
"מירב , את לא יודעת לאיזה פלונטר את מכניסה את עצמך . אף מערכת עיתון נחשבת לא תיתן לכף רגלך לדרוך במפתנה אחרי שאני אסיים אתך . עדיף לך כבר לארוז את עצמך חזרה לצפון . את שומעת "?
"כן יותם . יום טוב גם לך . להתראות ".
כשהנחתי את השפופרת שחררתי אנחת רווחה . הסיוט שלי הגיע לסיומו . אני חופשייה .
מרוב אושר התקלחתי במהירות , התלבשתי יפה ואפילו התאפרתי קלות ונסעתי לשירה ויואב .
יואב פתח לי את הדלת ושרק בהתפעלות : "זיקית . את נראית מעולה . יש מישהו חדש ברשת"?
"כן. אתה אהובי ". פלטתי בצחקוק . יואב חיבק אותי בחום והזמין אותי להיכנס .
שירה שכבה על הספה ובידה ספר ענק "על אנשים וחיות אחרות ".
היא הניחה את הספר כשקלטה אותי וקפצה עליי בחיבוק .
"זיקית . ממש החלפת צבע היום . איזה מהפך . אני שמחה ששכנעתי אותך לצאת לקניות אתמול .
בואי למטבח. נכין לנו קפה ונדבר קצת ,יש לי משהו לספר לך ".
הלכתי בעקבות שירה למטבח . היא העמידה מים בקומקום , הוציאה בורקסים חמים מהתנור והניחה על השולחן . לא עמדתי בפיתוי והתחלתי לכרסם בזמן שחברתי שקדה על הכנת הקפה .
שירה התיישבה , הניחה לפני את כוס הקפה גחנה אליי ולחשה לי : "יקירתי . את עומדת להיות דודה . אתמול קיבלתי בדואר מכתב מד"ר וייס עם דיאגנוזה תקינה של הריון בחודש שלישי ".
דמעות של התרגשות עלו בעיניי , קפצתי ממקומי וכמעט חנקתי את שירה בחיבוקי "מזל טוב . איזה אושר
איזה יום של אור . אני כל- כך שמחה בשבילכם שיר שיר . אני פשוט מאושרת ".
עיניה הכחולות של שירה נצצו , רצתי ליואב שישב בפינת העבודה שלו וכמעט הפכתי אותו מהכסא המשרדי שלו "מזל טוב יואב . אני שמחה שסוף סוף יהיה פה דור המשך משמעותי . אני אוהבת אתכם ".
"תודה רבה זיקית ". ענה יואב בקולו העמוק והנרגש "בקרוב אצלך ".
תגובות