קרני השמש סינוורו אותי, משהו לח שטף את פניי, פקחתי את העיניים ומעלי רכנו שני כלבים שליקקו אותי.ביד ימין סילקתי אותם מעליי וביד שמאל ניגבתי את פניי, הראש מתפוצץ מכאבים.

אני מביט ימינה ושמאלה אבל לא מזהה איפה אני נמצא. ממול נשקף הים, מסביבי עצים ושיחים ואני זרוק בין השיחים ומעל קוצים, אני מרגיש אותם פתאום.בחולצה ובמכנסיים יש קרעים  ואני יחף, מה לעזאזל קורה פה?, איפה אני ואיך הגעתי לפה ?

נעמדתי אך הראש הסתחרר ושוב נחתתי על האדמה , נשכבתי והעיניים נעצמו, לא יודע כמה זמן עבר עד ששמעתי קול, "הלו, לקום, אתה לא יכול לשכב פה, קדימה קום",  ניסיתי לענות אך לא הצלחתי להוציא קול מפי, "אדוני, אתה בסדר ?, אדוני" ושוב שקט וחושך.

פתחתי את עיני ומצאתי עצמי במיטה, החדר היה חשוך אך לפי הציוד מסביב הבנתי שאני בבית חולים. לא יודע איך הגעתי לפה או למה. ניסיתי להתיישב וכל שריר בגופי שלח אות על קיומו, כאבים איומים. אחות נכנסה לחדר , "בוקר טוב לך", אמרה, כולה חיוכים, "איך המרגש, היום?"

"איום", עניתי, "איפה אני ?"

"בבית חולים שיבא "

"כמה זמן אני פה?"

"מאתמול בצהריים"

"אני לא זוכר כלום"

"זה מה שקורה שמערבבים הרבה סמים עם הרבה אלכוהול"

"סמים? , אני לא נוגע בסמים!"

"אתה אולי לא נוגע, אבל משתמש חופשי, בדם שלך נמצאו כמויות גדולות של סם ושל אלכוהול."

היא בדקה מספר בדיקות רשמה על הטופס מספר דברים ויצאה מהחדר.

סמים?, חשבתי לעצמי, אני לא נוגע בסמים הם בטח טועים, התבלבלו בדגימות הדם.ניסיתי להזכר מה קרה, איך הגעתי לפה.אתמול התחיל כמו כל יום אחר, סיימתי את יום העבודה ויצאתי לכיוון הבית, לעוד ערב מעניין של אינטרנט וטלוויזיה. בעוד אני מכין את הנגן לשמוע מוסיקת רקע להליכה, אני שומע צפירת רכב מקוטעת וארוכה יחד עם צליל חריקת צמיגים, רכב אדום עם גג פתוח נעצר שני סנטימטר מרגליי.

אני מרים את ראשי ומביט בבחורה שמאחורי ההגה, היא מחייכת אליי ואומרת, " בדיוק האדם שחיפשתי. תיכנס כבר לאוטו וניסע." אני מביט בה ומחייך, "מצטער אבל אמא לימדה אותי שלא נכנסים לרכב עם זרים."

"יפית", ענתה בחיוך והושיטה את יד ימין לעברי, "נעים מאוד להכיר".

"עדי", עניתי, הושטתי את יד ימין ולחצתי את ידה, "נעים מאוד".

"עכשיו אנחנו לא זרים, אז כנס כבר לאוטו וניסע" צחקתי, הסתכלתי עליה בהיסוס, משהו בעינייה שיכנע אותי שכדאי להכנס לרכב ולנסוע או שאולי היה זה המחשוף הנדיב , בכל מקרה נכנסתי לאוטו. עוד לא הספקתי להתיישב והיא כבר לחצה על הגז, ביצעה סיבוב פרסה תוך חריקת צמיגים רועשת ונסעה. סגרתי את הדלת וחגרתי חגורת בטיחות, "לאן נוסעים?", שאלתי

"למקום טוב, אל תדאג", ענתה בקול יבש.

אלף נורות אזהרה ואלפיים אזעקות היו אמורות להדלק בראשי באותו רגע אבל משום מה הרגשתי הכי בטוח בעולם. אחרי חצי שעה של נסיעה שקטה נעצרנו ליד שער ברזל גדול המוביל לאחוזה ענקית.

"מה זה המקום הזה?", שאלתי

"הבית של ההורים שלי" ,ענתה , "יש לנו אירוע משפחתי, כל המשפחה המורחבת נפגשת כאן היום" ,השער נפתח והתחלנו בנסיעה לכיוון הבית.

"הבאת אותי לאירוע משפחתי ?", נדהמתי ," אנחנו בכלל לא מכירים, פגישה ראשונה את מביאה אותי להכיר את המשפחה שלך ?" נעצרנו ליד הבית, היא כיבתה את המנוע, הסתובבה אליי והביטה בי בעיני השקד שלה. במשך דקה היא לא אמרה מילה רק נעצה מבט בעיניי, הבטתי בה בחזרה ורציתי לומר הרבה דברים אבל לא הצלחתי לומר אף מילה.

"פעם בשנה" ,היא אמרה, "בלילה בו הכוכבים מסתדרים בקו אחד אל מול השמש, כל המשפחה שלי מתכנסת, כולם עם בני זוגם וילדיהם. לא יכלתי להופיע כאן לבד, לא השנה.", היא השפילה מבטה ולקחה נשימה ארוכה."תהיה נחמד, תשתף איתי פעולה.אני מבטיחה לך ערב בלתי נשכח.", היא חזרה להביט בעיניי, חייכה והמשיכה " מי יודע, אם תתנהג יפה הערב יכול להפוך ללילה בלתי נשכח." ידה ליטפה את רגלי השמאלית  מאזור הברך ומעלה ונעצרה באיזור המפשעה, "מה אתה אומר? ,תהייה נחמד? "

חייכתי והנהנתי בראשי, מה כבר יכול להיות.

"דרך אגב, קוראים לך ירון", אמרה תוך שהיא יוצאת מהרכב

"מה?" יצאתי גם אני מהרכב

"זה השם של החבר שלי" ,היא התקדמה לכיווני

"אז למה הוא לא פה?"

"כי הוא לא אמיתי " היא נעמדה לצידי, שילבה זרועה בזרועי ומשכה אותי לכיוון הבית לא ממש ידעתי איך להגיב למצב ואולי אני לא אמור להגיב, אני כבר פה אז מי יודע אולי בסוף אהנה מכל זה.

הגענו לדלת הכניסה, היא לחצה על פעמון הדלת וצליל פעמוני כנסייה נשמעו כאילו מרחוק. לאחר מספר שניות  הדלת נפתחה ומולנו עמד גוליית, שש מטר גובה וארבע מטר רוחב של בן אדם לבוש בטוקסידו. האינסטינקט הראשוני שלי היה לברוח מהמקום, יפית כאילו קראה את מחשבותיי הידקה את אחיזתה בי, כאילו אומרת לי שאין לאן לברוח.

"גברת מוסייב, ברוכה הבאה", אמר גוליית בקול בס עמוק, "יום איחוד שמח"

"גורדי", היא אמרה בשמחה, עזבה את ידי וחיבקה אותו,"כמה טוב לראות אותך."

"גם אותך, גבירתי, הורייך מחכים לך בחדר האורחים."

היא סיימה את החיבוק וחזרה לשלב את זרועה בזרועי, "זה ירון, החבר שלי, אתה זוכר?"

"נעים מאוד", הושטתי את ידי בחשש

"אדוני", ענה בנימוס והנהן בראשו אך לא הושיט את ידו.

יפית הובילה את הדרך לחדר האורחים. בפנים שהו כמאה איש לפחות, "כל אלה משפחה?" שאלתי

"כן" ועוד לפני שהספקתי לשאול היא הסבירה, "לאבא שלי שבעה אחים ואחיות, לאמא שלי שישה.כל אחד מהם נשוי פלוס חמש, בממוצע. חלק מהילדים כבר נשואים עם ילדים משלהם, סה"כ מדובר בחשבון פשוט, לא כזה פלא."

"מאוד פשוט", אמרתי. הסתכלתי סביבי והייתי בהלם, אני שאת הארוחות המשפחתיות שלי אפשר לקיים על טוסטוס ועוד יישאר מקום לאורחים. ההמון הזה שהיא קראה לו משפחה רחוק מהבנתי.

"בוא", היא ניתקה אותי ממחשבותי, "הגיע הזמן להכיר את ההורים" היא חייכה ולרגע נראה שהיא שכחה שזה עתה הכרנו, שאני לא באמת ירון, החבר הדימיוני שלה.

האחות נכנסה לחדר, וקטעה את הניסיון שלי להזכר באירועי אתמול "יש בחוץ, שוטר", אמרה, "הוא מבקש לדבר איתך"

"איתי?,  למה?  "

" נמצאת זרוק בשדה, כולך חבול וחתוך, מסומם ושתוי, דברים כאלה מעניינים את המשטרה, אתה מרגיש חזק מספיק לדבר איתו ?"

"שייכנס , נגמור עם זה כבר." היא יצאה ולחדר נכנס בחור לא במדים, הציג תעודת שוטר, בלש אורן שומרון, כך היה רשום בתעודה שהציג, אך הוא לא נראה שוטר, הוא לבוש טוב מדי. לא יודע להסביר את זה אבל משהו בפנים אמר לי שהוא לא שוטר, מלבד הבגדים, כמובן.

הוא התיישב מולי "איך אתה מרגיש?" , שאל.

"מבולבל, כואב, לא ממש זוכר איך הגעתי לפה."

"יש לך הרבה מזל, אתה יודע ?"

"על מה אתה מדבר ?, אני בבית חולים, לא זוכר איך הגעתי לפה ומה עברתי אתמול , כולי חתכים וכאבים, כן אני ממש מרגיש בר מזל."

"אתה צריך להרגיש, זה יכל להיות הרבה יותר גרוע" ,אמר ובלי להסביר שלף תמונה של יפית , "אתה מזהה את הבחורה בתמונה ?"

הבטתי בתמונה מספר שניות, "לא ", עניתי ,"מי זו?"

"אתה בטוח? , אתה לא מכיר אותה ?"

"לא, מי זו ?"

"אתה רוצה לשנות את התשובה שלך? ", הוא שלף תמונה נוספת , הפעם של יפית ושלי יושבים אחד ליד השני מאחורי השולחן ונראים מאוד, אבל מאוד מיודדים.הבטתי בתמונה מספר דקות  ולא הוצאתי מילה, הוא התקרב  אליי  פניו ממש צמודים לפניי, "תקשיב לי טוב" , אמר בטון מאיים, "כדאי מאוד שתתחיל לשתף פעולה ותפסיק לשקר, אתה לא יודע עם מי יש לך עסק. הם לא יודעים שאתה בחיים, אתה הראשון ששרד את החגיגות שלהם, אם הם יגלו שאתה בחיים הם יבואו להשלים את העבודה, אתה מבין אותי?." הוא לקח שתי צעדים אחורה והמשיך "אני היחיד שיכול לעזור לך אבל אתה חייב לעזור לי לעזור לך." הוא  התיישב והוציא שוב את התמונה של יפית ושלי, הצביע עליה ושאל"אתה מזהה את הבחורה הזו ?"

"מצטער", אמרתי "לא מכיר אותה, מי זו ?, ממתי התמונה הזו, מאתמול ? "

הוא הניד את ראשו , קם מהכיסא וציקצק בלשונו, "אני מקווה שאתה יודע מה אתה עושה", אמר, "חבל, סוף סוף יש לנו הזדמנות לתפוס אותה, את כל המשפחה שלה. לדאוג שהם ייענשו על הפשעים שהם ביצעו, חבל.", הוא נתן לי כרטיס ביקור, "אם תשנה את דעתך" אמר ויצא מהחדר. הוא עבר את עמדת האחיות ויצא למסדרון הוציא את הטלפון הנייד וחייג, "הוא לא זוכר כלום." ,הוא אמר "כן, אני אשאר בסביבה עוד קצת , כדאי לפקוח עליו עין, אני חושב שהוא משקר." הוא סיים את השיחה ונעלם אל תוך הרחוב בין האנשים.

הוא לא שוטר, חשבתי לעצמי, אני בטוח שהוא לא שוטר. לא ידעתי להסביר את זה אבל התחושה הייתה חזקה מדי בכדי להתעלם ממנה. לא יכלתי להגיד שאני מזהה אותה, לא לפני שאדע מי הוא באמת, לא לפני שאזכר במה שקרה אתמול.עצמתי את עיניי והתמונות מאתמול התחילו לעלות

"אמא, אבא, תכירו זה ירון"

האמא חייכה אליי ולחצה את ידי  בזמן שהאב הקיף אותי הביט ובחן ואז הנהנן בראשו ואמר "כן, הוא בהחלט יתאים לתפקיד, עבודה טובה, יפית." מה? , חשבתי לעצמי על מה הוא מדבר ועוד לפני שהספקתי לשאול האם נתנה מכה קלה על כתפו של האב, "חזי!", היא אמרה ," אתה והשטויות שלך" ,היא הפנתה את מבטה אליי וחייכה " אל תשים לה אליו, הוא מתבדח. היית מצפה שאחרי כל כך הרבה שנים הוא כבר יבין  שהוא חסר חוש הומור."

"וטקט" הוסיפה יפית

"וטקט", היא חזרה אחריה

האב ניגש אליי הניח זרועו על כתפי במעין חיבוק חברי "בוא ", הוא משך אותי איתו, "נשאיר את הנשים להתקשקש להן כמו שהן אוהבות ונתעסק אנחנו בדברים המעניינים שלפני הארוחה." הוא הוליך אותי לכיון החצר  אני נגרר אחריו ומביט אחורה ליפית במבט שצועק הצילו, אך היא מחייכת אליי ומנופפת לשלום.בחצר חיכו לנו שישה אנשים לבושים בגלימות נזירים עם קפוצ'ון שכיסה את ראשם והסתיר את פניהם

"חברים", חזי אמר בזמן שאנחנו מתקרבים לכיוונם,  "האל בירך אותנו ביום חג זה", הוא הוריד את ידו מכתפי ונתן לי דחיפה קטנה קדימה כשששת  הנזירים יוצרים מעגל סביבי, "תכירו את ירון הוא אורח הכבוד שלנו ביום זה. אני הולך להתארגן תכינו את האורח."

הייתי מבולבל מכדי לנסות לברוח או להתנגד אבל גם אם רציתי לא היה לי שום סיכוי. הם הוליכו אותי והושיבו אותי לפני שולחן עגול, לא גדול במיוחד. על השולחן היו מספר צלחות מלאות מאפים וממתקים, בקבוק יין וכוס אחת , הנזירים נעמדו מאחורי כשאחד מהם עמד לשמאלי ולחש "תאכל ותשתה כי זהו יום חג"

הבטתי עליו ואמרתי בחיוך," לא תודה, אני לא רעב" הוא סובב את פניו אליי והביט ישר לתוך עיניי, עיניו אפורות כמו אבן  "אכול ושתה!" אמר.

באופן מוזר פתאום כל מה שרציתי זה לאכול ולשתות, הפנתי את ראשי ממנו אל השולחן והתחלתי לאכול צלחת אחרי הצלחת כשמדי פעם אני עוצר מוזג יין ושותה. אחרי מספר דקות  התחלתי לראות  מטושטש .השולחן הסתובב במהירות גדולה והצלחות רקדו וקיפצו, האוכל עלה חזרה מעלה וכמעט שהקאתי אך עדיין המשכתי לאכול, לא יכלתי לעצור. לפתע התחלתי לצחוק ללא סיבה ואז התמוטטתי. לא יודע כמה זמן הייתי מחוסר הכרה הדבר הבא שאני זוכר שחטפתי סטירה, פקחתי את עיניי ואבא של יפית מולי ביד אחת מרים את  ראשי וביד השנייה פוקח את עיניי. גם הוא לבוש בבגדי נזיר אך פניו צבועים בשחור, אפור ולבן. "כן, הוא מוכן, קחו אותו מפה." הוא סיים את המשפט ומספר נזירים הרימו אותי ונשאו אותי משם, המשך הערב די מעורפל.רגע אחד אני יושב לצידה של יפית ואנחנו צוחקים ורגע אחרי אני במקום חשוך שוכב במעין תבנית אדם מברזל וצינורות מחוברים לידיי ולרקותיי.ואז שוב אני עם יפית הפעם אנחנו מתנשקים בלהט ורגע אחרי אני שוב באותו מקום חשוך כשנזיר רוכן מעליי ובידו סכין מנתחים מדממת, חותך  חתכים קטנים  באיזור החזה ומטה. כך התמונות מתחלפות בראשי ללא סדר או הגיון רגע אחד אני עם יפית נהנה ורגע אחר במקום חשוך מתענה. ואז סדרת פלאשים סינוורו את עיניי, המון צילומים, מישהו מצלם אותי. הישרתי מבט לכיוון הפלאש, למצלמה. התרכזתי והצלחתי לראות את האדם שמאחורי המצלמה, הפנים היו מוכרות, זה הוא!!

סדרת תמונות  חלפה בראשי, הוא מצלם אותי עם יפית אחר כך הוא מדבר עם אבא של יפית ושאר הנזירים, ואז הוא רוכן מעלי, ממלמל משהו לא ברור ומוציא אותי משם. התעוררתי בבהלה אני חייב לצאת מפה, לא בטוח פה.ניתקתי את האינפוזיה שחוברה ליד שלי וכל שאר החוטים למיניהם שחוברו לגופי. המוניטור שליד המיטה החל לצפצף  וידעתי שזה עניין של שניות עד שתופיע האחות , תפסתי את הבגדים שהיו על הכיסא ויצאתי בריצה מהחדר למסדרון  ונכנסתי לחדר ממול, החדר היה חשוך, הורדתי את חלוק הביה"ח והתחלתי להתלבש, אלו לא היו הבגדים שלי אך הם היו במידה שלי. מחוץ לחדר המולה,  אחות נכנסה בריצה וכעבור דקה יצאה בצעקות, "הוא נעלם, החולה בחדר 42  נעלם." ורצה לכיוון דלפק האחיות, הוצאתי את ראשי מהחדר, מביט ימינה שמאלה, לא ראיתי אף אחד ויצאתי בריצה לכיוון הפוך. הגעתי למדרגות החירום נשענתי על הקיר, הרגשתי שאני עומד להתעלף, השפעות אותו לילה כנראה שלא חלפו, אבל אני חייב להמשיך אסור לעצור. איכשהו הצלחתי להגיע לרחוב עדיין לא ידעתי לאן אני הולך או מה אני צריך לעשות אבל ידעתי שאני צריך להתרחק מביה"ח. לפתע מכונית שחורה נעצרת לידיי, הדלת נפתחה ולפני שהבנתי מישהו מאחוריי דחף אותי לתוך הרכב, הדלת נסגרה ונסענו.הרכב היה חשוך, ראיתי ממול שתי דמויות אבל לא ראיתי את פניהם. אחד מהם הדליק את האור הם ישבו מולי בחליפות שחורות זהות ומשקפי שמש תואמים. אחד מהם זיהיתי, זה היה הבלש שביקר אותי מוקדם יותר, "לא היית צריך לעזוב את ביה"ח" ,אמר לי ,"חבל שעזבת."

"לא הרגשתי שם בטוח."

"אבל היית.יותר מאשר בחוץ."

"מה אתה רוצה ממני ?"

"שתעיד, שתספר מה קרה באותו ערב."

"אני לא יודע מה קרה, אני לא זוכר"

"אולי קצת רקע יעזור לך", אמר הבחור השני ,"משפחת מוסייב שאתה זכית להכיר היא מה שאנחנו מכנים משפחה מאגית, מה שהציבור הרחב מכנה מכשפים. ולא אין להם כוחות מיוחדים אבל הם מרבים בטקסי פולחן שונים ושיקויים. אתה זכית להשתתף בטקס האיחוד, בלילה בו הכוכבים "מתאחדים" ויוצרים טור ישר אלא מול השמש. אנחנו לא יודעים בדיוק מה קורה בטקס הזה, אנחנו משערים שמדובר בהקרבת קורבן בסופו של הטקס, עד היום אף אחד מהקורבנות לא שרד." הוא הוציא מספר תמונות ופרס אותן מולי, אלו היו תמונות של בחורים ובחורות צעירים, כעשרים תמונות, "כולם נמצאו מתים מספר ימים לאחר הטקס, חתכים מרובים באיזור החזה, הצוואר והידיים. מרוקנים מדם  כך כתוב בדו"ח ניתוח לאחר המוות. כל פעם חבר אחר מהמשפחה אחראי להביא את הקורבן, הפעם זה היה תורה של יפית. למזלך, הצלחנו להכניס סמוי למשפחה", הוא הצביע על בלש אורן, "הוא הצליח לשכנע את המשפחה שהוא ייפטר ממך וזו הסיבה שאתה יושב פה ומדבר איתנו.השקענו  מאמצים רבים ואתה יכול לעזור לנו לסגור את התיק הזה ולעצור את המשפחה הזו, לפני שעוד מישהו ייפגע."

"אבל אני לא זוכר כלום."

"שום דבר ?"

"אני זוכר שפגשתי את יפית, אני זוכר שנסענו אליה הביתה. את מה שקרה מהרגע שהגענו לבית אני לא זוכר.הזמן הזה מחוק אצלי. יש זכרונות חלקיים מעין הבזקים של זכרונות שאני לא יודע אם הם חלום או מציאות.אני לא רואה איך זה יעזור לכם ?"

"אם תהיה מוכן להתלוות אלינו לתחנה אנחנו נדאג להביא מישהו שיעזור לך להיזכר, מה אתה אומר, תעזור לנו?" אמר הבלש השני

"טוב", אמרתי, האמת שכבר לא היה לי כח רק רציתי לנוח ולסיים עם הסיוט הזה. הגענו לתחנה והם הכניסו אותי מהכניסה האחורית והובילו אותי לחדר חקירות. "תרצה לשתות משהו, לאכול משהו ?"

"קפה", אמרתי, "שחור, יהיה מצויין, תודה."

"קפה שחור אחד בדרך" אמר ויצא מהחדר לפתע צלצול טלפון, אפילו לא שמתי לב שהסלולרי שלי עליי, הוצאתי מהכיס את המכשיר ועל הצג הופיע באותיות זוהרות, יפית, בחשש רב לחצתי SEND  אך לא דיברתי

""הלו", נשמע בקולה של יפית מעברו השני של הקו, "עדי, הלו"

"מאיפה יש לך את המספר שלי ?"

"אתה נתת לי, כבר שכחת את אתמול, אותי ?"

"לא, לא שכחתי."

"איפה אתה? , אני מחכה לך כבר שעה, קבענו להפגש, שכחת?"

"מספיק עם המשחקים, יפית, אני יודע הכל, אני יודע על המשפחה שלך, על הטקסים שלכם ואני פה בתחנת משטרה לשים לזה סוף."

"חבל, ממש לא רציתי שנגיע לזה, אבל גם צפיתי את זה, יש פה מישהי שרוצה להגיד לך שלום"

"עדי, מה קורה פה הם באו..." הטלפון נלקח ממנה לפני שסיימה את המשפט

"אמא? , הלו, אמא "

"כן, עדי, זו אמא שלך והיא כאן לידי, אישה מאוד נחמדה, חבל שייקרה לה משהו לא? "

"אני מזהיר אותך אם משהו יקרה לה.."

"אתה מזהיר אותי? ", היא קטעה  אותי, "אולי אתה לא מבין את המצב אבל אתה לא בעמדה להזהיר או לאיים. עכשיו תקשיב לי טוב, אתה תגיד לשוטר הנחמד שהיה אצלי בבית אתמול ולחברים שלו שאתה לא זוכר כלום מאתמול ותצא משם ואז כולם ירוויחו, טוב, כולם חוץ מהמשטרה."

"ואיך אני אדע שאחרי שאצא מפה את  לא תיפגעי בה או בי"

"אתה לא תדע, תצטרך לסמוך עליי. מצד שני לפגוע בך אחרי שתצא משם יהיה ממש מטומטם, ממש יזמין את המשטרה אלינו. ברגע זה אין לנו מה להפסיד אם אתה מדבר עם המשטרה אנחנו אבודים וכל מה שנרצה זה לפגוע בך בחזרה" היה רגע של שקט ויפית המשיכה "עדי, צא משם עכשיו ואף אחד לא ייפגע. יש לך חמש דקות אם לא נראה אותך מחוץ לתחנה תוך חמש דקות נאלץ לפגוע בה." היא ניתקה

לחדר נכנס בלש שומרון עם הקפה, "אחד טורקי קטן" ,אמר בחיוך

"אני מצטער",אמרתי והשפלתי מבט, "אני לא יכול לעשות את זה. אני לא זוכר כלום והאמת אני מעדיף לשכוח. תודה על הכל וסליחה." קמתי מהמקום והתקדמתי לכיוון היציאה הוא נעמד ביני לבין הדלת

"נראה לך שזה קל כל כך ? "

הבטתי בו,  "אתה מתכוון לעצור אותי ?"

"לא "

"אז תן לי ללכת, עכשיו!"

הוא  זז מהדלת  ונתן לי לעבור, "דרך אגב, הם יודעים שאתה שוטר, אל תחזור לשם"

הוא תפס בכתפי וצעק "מה אמרת ?"

"אתה שמעת אותי, עכשיו תן לי ללכת", הוא עזב אותי ואני יצאתי משם כשהוא קורא אחרי

"זה לא נגמר, אתה שומע אותי, זה לא נגמר."

יצאתי מתחנת המשטרה ומייד התקשרתי לאמא שלי לאחר מספר צלצולים שנרו כנצח היא ענתה

"אמא, הכל בסדר ?"

"כן, הרגע הם יצאו מהבית"

"את בסדר, פגעו בך?"

"לא, הכל בסדר, קצת מבוהלת. אני מתקשרת למשטרה"

"לא", צעקתי, "בלי משטרה. הכל בסדר זה מאחורינו."

"אבל, עדי, נכ.."

"בלי אבל", קטעתי אותה, "אני בדרך אלייך נדבר שם, בנתיים אל תעשי שטויות, בלי משטרה, טוב?"

"טוב, תגיע אני מחכה."

"תודה, ביי" ניתקתי את הטלפון ומייד צלצול נוסף, על הצג שוב הופיע השם של יפית לחצתי SEND 

"עשית את הדבר הנכון" היא אמרה

"את חושבת?"

"אני יודעת שדיברת עם אמא שלך וכמו שהבטחתי לא פגענו בה, היא קצת מבוהלת אבל זה יעבור לה.השוטרים יציקו לך קצת בתקופה הקרובה אבל אין להם שום דבר עלייך ובסוף ייאלצו לעזוב אותך. ולגבי המשפחה שלי, אנחנו ניעלם לתקופה קצרה.סך הכל נראה לי עסקה טובה, אתה לא חושב?"

שתקתי, לאחר דקה של שקט היא אמרה "וכדאי שתקשיב יותר לאמא שלך, אל תיכנס לרכב עם אנשים שאתה לא מכיר" היא ניתקה ואז ראיתי את הרכב שלה חולף על פניי ומתרחק.

אני עומד לחצות את הכביש כשאני שומע חריקת צמיגים וצפירה ארוכה ומקוטעת ורכב עוצר שני סנטימטר מרגליי, אני מרים את ראשי ומביט בנהגת שמאחורי ההגה, היא מחייכת אליי ואומרת "בדיוק האדם שחיפשתי , תיכנס כבר לאוטו וניסע."

או לא אמרתי לעצמי אני לא נופל באותו פח פעמיים, חייכתי חזרה ואמרתי "לא תודה." עקפתי את הרכב והמשכתי בדרכי.