שעת ערב מאוחרת, שירים של עברי לידר מתנגנים ברקע. אני יושב מול המחשב, קורא יצירות של אנשים מוכשרים.
"אווף" אני ממלמל לעצמי, "איזה כשרון! איך הם יודעים לבטא את עצמם בצורה כל כך קולעת?".
אותה תקופה הייתה בשבילי תקופת דמדומים. נכשלתי בגמרא, הלכה, מחשבים, תנ"ך, אנגלית והיסטוריה, הועפתי מבית ספר 3 פעמים בחודש האחרון, האירוניה תוקפת אותי בכל פעם שאני לא מוכן. לא יודע מה לעשות עם עצמי, הרגשתי כישלון מהלך. כל כך רציתי לרשום משהו, כל דבר, מצידי שזה יהיה חצי שורה עם אותה מילה שתחזור על עצמה, העיקר משהו שיביע מה אני חושב. אבל האדישות שבניתי לעצמי, הגנה עליי כמו תמיד, שמרה אותי תקוע. אטום, חסר רגשות. או לפחות כלפי חוץ..
אני רוצה להגיד שרע לי! אבל אין לי איך! אתם יודעים מה? אני מרגיש רע! אמרתי את זה.. אבל אני לא מרגיש טוב יותר, מוזר.. מה אני בכלל עושה עכשיו? מה הטעם בכלל? אני מנסה לעבוד על עצמי.. לרשום כאילו "מונולוג" אישי ולהרגיש טוב יותר כי כתבתי משהו שמביע מה אני מרגיש.. אבל זה לא הולך, לא העברתי לכם את ההרגשה של התסכול שלי..
כי אני לא צריך, כי לכולכם יש את זה כשאתם כותבים..
נתון לוויכוח
תגובות