נכתב ב: 5.3.2003 ענן שחור ענק עולה.. פיתאום טלפון מצלצל, ומשום מה אין עונה.. איברים זרוקים בכל מקום, דם נשפך לאנשים מן הטחול.. אצבעות נחתכו ללא רחמים, וכרגע לאם, אין ילדים.. רגליים מהלכות מאל עצמם, מאחורי הרמזור, יצא לטייל גופם.. שקט, דממה.. שקט של פחד.. שש.. עוד לא התחילו צעקות.. אנשים ממלאים ריאות בנשימות.. ואז באה הראשונה, לא צעקה ולא צרחה, זעקה! חושך! רצים.. עשרים הרוגים.. מאה עשרים אנשים פצועים.. ולזה גרמו, שני מחבלים.. נהרות של דם נוזלים בכביש, אתה שומע ערבי אומר: "עסק ביש"! עוד כמה קילוגרם, והיינו מפוצצים גם אותם! מצביע עליך ועליי וגם עליו, רוצה לתלות אותנו, על צלב! עשרים גופות נכנסים למקררים, בעוד שמאה אנשים עוברים ניתוחים.. אפסיק עם מראות הזוועה, ילדים תמימים, לא צריכים להתמלא ברע.. ולכן, שיר אחרון נכתב בזוועתיות, לזכר אותם קורבנות שעפו באוויר, מהדף המטען, שסחב המטורף.. נרצחו בצורה של לא-צורה, נרצחו אנשים, ישרי לב ותם, נרצחו בשל דבר אחד, נרצחו בשל יהדותם.. ------------------------ מצטער על התיאורים המגעילים, רציתי להמחיש כמה שיותר את תחושת הזעזוע שלי באותו רגע.. ולגבי הערבי, אני לא אומר שכל הערבים ככה.. אבל אני כבר צופה איך אנשים יגיבו על זה..:)