שמישהו יחליט עבורי
שיקח את המושכות
וינהג בהן במקומי.
שיתן לי לצפות בו
ולהחזיק לו ידיים
לכסוס אצבעות
ולהעיר הערות.
אך שהוא ישא בנטל
כי אני כבר כורעת
וקשה וכבד הוא לי מנשוא.
הוא לא יבוא
ואני זאת אמשיך
אנשוך את שפתיי
עד דם
לעיתים אכאב ואפול
אך בשנית
אקום ואצעד
אקום ואגדל.
עד שהעול יעלם
או לפחות עד שאחלוק אותו
עם אחר.
עם אחד שישמח לשאת עבורי
אף את כולו,
ואני אקבל ברצון
את העול, הכאב והמושכות
שלו.
