התעוררתי מזועזע, מבולבל ומיוזע. משהו היה מאוד לא בסדר.
החדר החשוך לא גילה לי דבר, ואף צליל לא נשמע משאר הדירה, ובכל זאת משהו הפריע לי.
חיכיתי מספר שניות ובלית סימן נוסף חזרתי ונשכבתי במיטה.
ושוב הזדקפתי. זו הייתה היא – אין פלא שלא יכולתי להרדם! היא שכבה לידי, ישנה בשלווה, גבה מופנה אליי וחום גופה מורגש.
מה היא עשתה פה? למה היא ישנה פה? למה הסכמתי שתשאר לישון? ומה קרה לי, שאני לא מסוגל לישון לצידה?
מהמיטה למטבח וחזרה לחדר השינה עם כוס תה בידיי ומהפתח לשפת המיטה. לגימה, נעיצת מבט, השפלתו. איבוד עצמי בבליל מחשבות וזיכרונות – הכל כדי להבין איך הגעתי לכאן ועתה כשאני כאן, מה עליי לעשות ולאן עליי ללכת, או לחילופין לבקש ממנה ללכת.
כאשר הכוס התרוקנה הרמתי את עיניי, בזמן כדי לראות את עיניה מחייכות אליי מהמיטה. החלפנו מבטים, מחשבות, ולבסוף, חיוכים.
נכנסתי אל מתחת לסדינים מאושר. רק כך יכולתי ללכת לישון – בידיעה שבבוקר היא תלך והדבר, בתקווה, לא יקרה שוב. רק כך, כשאני רגוע, יכולתי לחבקה בשנתי.