אני יושב בהמולת הבונקר והמשקפת מראה לי את הלוחמים בשטח. הקשרים צורחים את טבח עשרת הטנקים שבפאתי הסלוקי, אבל אני לא מתייחס אליהם. יש לי דברים חשובים יותר לחשוב עליהם.
אני יודע שבקרוב הגדוד ייצא צפונה, להמשיך את הלחימה, וכבר מדמיין את שיירת הטנקים ורוכביהם, הלוחמים, מלטפים את החיות הגדולות וסורקים בעיניהם את השטח, מחשש למארב ציידי החיזבאללה.
אולי גם אני אהיה בשיירה, הטנק הנאמן שלי נאנח תחת רגליי ואני, בחיבה, מגרד בין לוחות המיגון שלו.
הטנק ואני, רוכב ורכוב, מסתערים כאחד על האויב, ללא פחד.
הנגמ"שים, מחוץ לבונקר, מנערים אותי מהחלום בנעירותיהם. אני שונא אותם, בני דודים קטנים וחלושים לטנק המלכותי, הם וזנבות הקשרים המרובים שנטפלים לגבם. הם תחליף עלוב, תוצאה של הרבעה פגומה שהוכוונה לכמות ולא לאיכות, בניגוד לשושלת הטנקים האצילית, ועתה פגי-השיוריון הנרצעים האלו סוחבים על עצמם אותי ואת שכמותי. נפלי רוכבים, טנקיסטים בלאי, אלו שמתכווצים כשהטילים צורחים מעל ומעדיפים לשהות בחיבוקו החמים של הבונקר מאשר לצפות בתותחים הזקנים יורקים רעלם על אדמות האויב.
הנגמ"שים הם בדיחה – אף אחד לא חולם על שימוש אמיתי בחיה כל כך שברירית בשטח בו גם הטנקים החסונים ביותר נקטלים. לא, אני והנגמ"ש שלי רק פה כדי לספק אשליה של גב לאלו אשר באמת פוסעים אל עבר מותם. בדיחה, אולי, אבל לפחות בדיחה שיש בה משהו – הם עדיפים על מאות המפות הצייצניות שנעלתי בלול, לאחר שמאסתי בניקוריהן בקרסוליי, מציקות לי שאחבר אותן, אעטוף אותן וארעיף עליהן שאר מיני תפנוקים. הטיפשות לא יודעות שבין אם ישמשו את הטנקים נכונה ובין אם לא, כך או כך הבהמות התמירות יובלו למותן.
אך המפות מרובות – שתיים בשקל, מילולית, ואני יודע שהגיעה העת להאכיל אותן.
הקשרים כבר נדמו, לאחר שאחיהם שעל הטנקים בסלוקי נהרגו. מאחוריי אני שומע את נהמת הטנקים היוצאים לקרב, את תאוות הדם של אלו שלא יודעות שבמלחמה הזו הן צאן המובל לטבח. כאן, מאחור, אני אחד מאלו שמכוונים ומובילים אותם לסוף דרכם ובכל זאת, הייתי מעדיף להיות על השיירה מאשר כאן, מאחור.
