דניאל שלם

אנו קראנו לו דני. בן יחיד להוריו. בן מאומץ והוא לא ידע על כך בכלל, כך אנו סברנו. אני ומשפחתי ידענו זאת, אולם לעולם לא גילינו לדני שהוא בן מאומץ. הדבר נודע לו על כך רק ביום שאימו המאמצת נפטרה. הוא היה  אז כבר בחור מבוגר ואחרי שירות צבאי. כשהגיע הרגע  שהוא היה צריך לומר "קדיש" לאימו, הרבנים הבהירו לו כי אינו חייב כלל לומר קדיש כי הוא אינו בנה האמיתי  אלא בנה המאומץ.

דני היה אחד מחברי הטובים ביותר. נער חינני מאוד, בעל הבנה גבוהה מאוד, תלמיד חרוץ מאוד ונחשב, במושגים של היום, לילד מחונן.

איך הכרנו? 

כשהייתי בגיל 11 בערך,נדרסתי ע´י  מכונית נהוגה בידי נתין בריטי. הדבר קרה  בשעה ששיחקתי על הכביש ברחוב יפו ,שליד ביתנו, מול מרפסת דירתו של דני. באותה שעה אימו ישבה במרפסת וצפתה בתאונה. כשהתאוששתי לאחר כמה שבועות  מהתאונה ומאשפוזי  בבית החולים "ביקור חולים" וחזרתי הביתה, באו לבקרני אימו של דני עם דני ובידה מגש גדול מלא מאפה טעים שנקרא בספרדית  "פיז´ואלה"  והביעה  את הזדעזותה  מהתאונה שחזתה ממרפסת ביתה. דני נשאר לשחק עימי ליד מיטתי. לאחר מכן הביקורים נעשו כבר תכופים יותר.

 הוריו של דני היו הורים נפלאים. לא החסירו ממנו דבר. העניקו לו כל טוב, אהבה רבה וכמובן שגם הוא החזיר להם באותה מטבע. אביו של דני היה נגר במקצועו. הנגריה  שלו הייתה בחצר ביתם. מידי פעם היה מכין לדני, משארית העצים שבנגריה משחקים כמו: דמקה, מאזני עץ , חיילי עץ וכו´. בין היתר הכין בשבילו חותמת עץ שאליה הושחלו אותיות גומי וכרית ספוגה בטוש  להטבעת החותמת להדפסת האותיות.

דני התלהב מכך מאוד והגה רעיון, שבו שיתף גם אותי, והרעיון היה להדפיס בעזרת החותמת כרוזים ולהפיצם ברחוב בין העוברים והשבים, ובו אנו מפרסמים על הקמת, לא פחות ולא יותר,מחתרת ילדים הנקראת, בראשי  תיבות ש"ל  "שחרור למולדת". יצאנו לרחוב והפצנו את הכרוזים בקרב העוברים והשבים שאמנם קראו וכמובן צחקו. המצחיק ביותר שחילקנו את הכרוזים גם לקצינים בריטיים שהיו בין העוברים והשבים.

 הידידות בינינו נמשכה שנים רבות עד להתגייסותנו לצה"ל.במשך הזמן דני התעניין ולמד דרמה. מאוחר יותר כיהן כמנהל "החאן הירושלמי" מאז איבדתי את עקבותיו ועד היום לא ידעתי היכן הוא נמצא, מה קרה איתו ומה עלה בגורלו. עד שלאחרונה, ממש עם כתיבת שורות אלה, החלטתי לנסות ולחפש אחר עקבותיו.

חיפשתי את שמו בספר הטלפונים בירושלים אך לשווא. אך לא התייאשתי ופניתי טלפונית למועדון "החאן הירושלמי". אולם גם משם השיבו לי כי אינם מכירים ואינם יודעים  כי היה אי פעם מנהל בשם זה. התעקשתי והפצרתי בהם לבדוק בין הוותיקים שמא,  ואולי יש מישהו שמכיר את דני. כאן חיכתה לי ההפתעה, היפנו אותי לעובדת וותיקה שאכן הכירה את דני ואף מסרה לי את מספר הטלפון שלו בכפר סבא.

 ההתרגשות אחזה בי ללא קץ ולא ידעתי איך יצא לי שהתקשרתי אליו ומיד השגתי אותו בטלפון שקיבלתי. "דני מדבר כאן ידיד נעורים שלך,  אני זוכר שהייתה לך שמיעה מוסיקלית טובה ביותר. אולי אתה מזהה אותי? " . "לא אינני מזהה אותך"השיב דני. "מדבר ידידך יצחק כהן ,האם אתה כבר זוכר אותי?" . "לא ,לא זוכר ידיד בשם זה" ענה דני. "מול מרפסת ביתך הייתה שכונה בשם שכונת  בנין ששם גרתי" אמרתי לו. אז נפל האסימון ודני נזכר בי. "איציק  ידידי!  שלום , למעלה מחמישים שנה עברו מאז ידידותינו וכל הכבוד שאתה זוכר אותי ומתקשר אלי". מאוד התרגשתי  מהשיחה וקבענו שעוד נחזור בקרוב אחד אל השני להמשך ההתקשרות והידידות. 

אכן, ימים אחדים לאחר מכן התקשר אלי דני והודיע לי שהוא בירושלים ורוצה לבקר אצלי. תוך כמה דקות דני הופיע כבר בביתי. המפגש היה מרגש ומאלף מאוד, כי למעלה מחמישים שנה שלא התראינו. החוויה הייתה למעלה מכל המצופה. העברנו חוויות משותפות עד כמה שיכלנו לדלות מהזיכרון שהעלינו  במשך למעלה משעתיים, ועדיין לא הספקנו להעלות את כל הזיכרונות. בין היתר הראיתי לו את כל אשר כתבתי עליו לעיל. תגובתו הייתה שכל מה שכתבתי זה מה שאני יודע, אולם מסתבר שלא אכן הכל כך, ושדני ידע שהוא בן מאומץ  וגם ידע שכולם חושבים שהוא אינו יודע על כך. אבל הוא ידע ואף ידע הרבה מעבר למה שידעו עליו כולם. גם הסיפור על הכרוזים שהפצנו פרח בכלל מזיכרונו, ורק עכשיו נזכר בכך.  

המפגש היה אמנם רק בין שעתיים וניראה קצר מאוד אבל הספקנו להעביר חוויות וזיכרונות מאז ימי הילדות. נפרדנו בידידות חמה כמו ידידים שאכן מזמן לא נפגשו.

קבענו להיפגש שוב והפעם עם הכנה מדוקדקת, ואם אפשר, אף מתועדת ובלווי תמונות ימי הילדות ולהמשיך בזיכרונות.