ההווי היומי בתקופת שלטון המנדט הבריטי.
חשוב להתחיל תאור הווי יומי מראשיתו, בהצגת תאור חתך ממוצע של הפעילות היומית, בתקופת שלטון המנדט בארץ. כדאי להתחיל כבר מההשכמה בבוקרו של יום רגיל לקול קריאתו של השכווי ולקול קרקורי תרנגולות ולהמשיך לתוך ההמולה הרועשת של בתי המלאכה למיניהם. לקול קורנסים המתדפקים על הסדנאות , הוסף לכך צהלות סוסים רתומים למרכבותיהם השועטים בחוצות עיר כשגלגליהם המתכתיים חורקים וחורכים את הדרכים וברקע נשמעות גם נעירות חמורים.
מדי בוקר, עם שחר, היה מגיע החלבן עם כדי החלב עמו. מוזגו אל המשורה שהייתה עמו, למדידת כמות החלב המבוקשת, ודרכו לסירי החלב שהגישו לו בני הבית.
כך היה מתחיל שחר של בוקר יום רגיל בתקופת נעורי, תקופת השלטון הבריטי בארץ.
בעלי חיים רבים הסתובבו בעיר, מלבד מכאלה שגודלו בחצרות הבתים, היו גם פרדות חמורים וסוסים ששימשו הן לרכיבה לשמה והן למטרות עסקים והובלת מטענים.
גם כלי רכב ממונעים היו, אמנם לא רבים ובין אלה שהיו, היו גם כאלה שהיו מותנעים ע"י "מנואלה". זו הייתה ידית מתכת בצורת האות "ל" ושאותה היו משחילים מקדמת האוטו אל המנוע וע"י סיבובה בחוזקה היו מתניעים את הרכב. זה היה במקום ה"סתרתר" המקובל בכלי הרכב של היום.
באותם הימים נשים כמעט ולא נשאו בעול הפרנסה. הם היו עקרות בית לשמן ונשאו בעול טפול הבית והמשפחה, לקניית מוצרי צריכה, וחינוך הילדים. האבות היו אלה בלבד שנשאו בעול הפרנסה. הם יצאו לעבודתם ממש עם שחר וחזרו עם שקיעת החמה.
ערבי בידור כמעט שלא התקיימו אז, למעט במספר קטן של בתי קולנוע. זאת משום שעם רדת החשכה, השתדלו כמעט כולם להימצא בקורת ביתם, מחשש להתפרעויות שעלולות לפרוץ ולהתרחש בחוץ, ע"י פורעי חוק כלפי אזרחים תמימים. פה ושם אכן התקיימו ערבי שמחה אולם אלה התקיימו לרוב במסגרת המשפחתית בין קרובי המשפחה וידידים ובתוך בתי המשפחות.
קניית מוצרי מזון של פירות וירקות, בשר ומוצריו, עופות ודגים, התבצעה בשוק "מחנה-יהודה" והיא נעשתה אחת לשבוע. לעומת זאת, דברי המכולת נקנו מדי יום ביומו, משום שרק כך יכלו לרכוש מוצרים טריים שהוכנסו מיד ל"נמלייה". "נמלייה" זה ארון אוורור עשוי רשת מתכת דקה לאוורור מצרכי מזון ותבשילים שצוננו לאחר הבישול, ושהונח במקום מוצל בפינת המטבח. זאת כיוון שאז עדיין לא היו מקררים חשמליים ורק למועטים היה מקררי קרח.
הקניות במכולת נעשו, בדרך כלל, בהקפה ושולמו פעם בחודש. כל קניה הייתה נרשמת, ע"י החנווני, בכרטיסו האישי של הקונה ובמקביל גם בפנקסו הפרטי של אותו קונה.
בתי המלאכה שהיו לא היו גדולים במיוחד, ואלה היו של בעלי המקצוע הסטנדרטים שהיו מקובלים אז; סנדלרים, נגרים, מסגרים, נפחים, שרברבים, חייטים וכו´. כאלה היו רבים ונפוצים בכל רחבי העיר. קניית נעליים, לדוגמא, האפשרות הייתה לעשות זאת על פי הזמנה ולפי מדידה משורטטת אצל הסנדלר, והסנדלר היה גוזר ותופר, במו ידיו, את הנעליים המוזמנות.
כך נעשה הדבר , לעתים קרובות, גם בעת הצורך לקניית בגדים. לעתים אף הייתה מוזמנת הביתה תופרת, או שהיו מזמינים בגדים עפ"י מדידה אצל החייט.
מכאן נעבור לתאור יום כביסה רגיל.
יום כביסה הוא מיוחד במינו והפעילות בבית ביום זה הייתה יוצאת דופן משאר הימים.משום שההתרוצצות בבית הייתה גדולה . הכביסה הייתה מוצאת אל מחוץ לבית, אל חצר הבית. הבגדים לכביסה היו מוכנסים לתוך דוד כביסה גדול והכביסה הורתחה בו מעל גבי הפרימוס. הכביסה המורתחת הייתה נשפכת אל ה"פיילה" {גיגית גדולה} שהונחה על דרגש עץ גדול, כשמולו התיישבה הכובסת על שרפרף נמוך וכיבסה. הכביסה התבצעה, בדרך כלל, ע"י כובסת שהוזמנה במיוחד לבצוע הכביסה.
בגלל העומס שבו היו מצויות עקרות הבית ביום הכביסה, נהגו, עקרות הבית, שלא לטרוח הרבה בהכנת ארוחת הצהריים לאותו יום, והסתפקו בהכנת בישול קל שכלל, בדרך כלל, מרק שעועית לבנה עם אורז ושבו כיבדו גם את הכובסת. בכל הבתים נהגו להכין את אותו התבשיל ביום של כביסה. כך שהכובסת המסכנה נאלצה לאכול כל יום מרק שעועית ואורז . מי יודע איזו מן קיבה חזקה הייתה לה.
הכביסה הרטובה הייתה נתלית לייבוש על חבל ארוך מתוח שקצותיו נקשרו בין שני עצים. החבל היה מורם, ועמו הכביסה שעליו, מאמצעו כלפי מעלה ע"י מה שנקרא בספרדית "מאדרו". זהו תורן עץ ארוך מאוד המיועד במיוחד למטרה זו.זאת כדי שהכביסה לא תשתרך על הרצפה . חשוב היה גם להשגיח שהכביסה לא תיגנב מעל לחבל, כי היו הרבה גניבות של כביסה מהחבלים.
בתוך השכונות עברו, בזמנים קצובים, גם כל מיני רוכלים מכל הסוגים, למכור את מרכולתם; עגלת נפט רתומה לפרדה המצוידת בפעמון להזעקת הצרכנים . שמן הזית הובא לבתים ע"י מוכר השמן שנשא על שכמיו את אסל העץ כשמצדדיו תלויים פחי השמן. כמו כן הייתה מגיעה מדי יום גם המשאית שהובילה קרח לבתים. הקרח היה נעטף בשק יוטה והונח בתוך גיגית ולצידיו הונחו בקבוקי המשקאות לקירור.
מן הראוי להוסיף לפרק זה ,בתיאור קצר וכדוגמא , חוויה קטנה שתעמיד אותנו על כוחו של המטבע המנדטורי כפי שהיה אז.
באחד מימי חול המועד של חג הפסח יצאנו , אבי ואני , לעיר העתיקה של ירושלים לכוון הכותל המערבי. בדרך התעכבנו מעט ליד פתחו של אחד מבתי-הקפה הערביים שהיו בכניסה לעיר העתיקה שליד שער יפו. בעודנו עומדים שם ומשתהים, הבטתי לתומי על הרצפה , והנה אני מגלה לפתע שמולי על הרצפה מונח שטר של חצי לירה מנדטורית. הפניתי מיד את תשומת ליבו של אבי לכך, כשאני כולי נפעם מגודל המציאה. אבי לא איבד לרגע את קור רוחו, הניח את רגלו על השטר, התכופף ועשה עצמו כאילו שורך את נעלו ויחד עם זה הרים את השטר ותחב אותו לכיסו.
כשהגענו חזרה הביתה ומסרתי את השטר לידיה האמונות של אימי. אני זוכר שבחצי הלירה הזאת אימי הצליחה לקנות לי מזוודה מלאה של בגדים. החל מלבנים למיניהם,חולצות רבות, גרביים ועד לכמה זוגות של מכנסיים, קצרים וארוכים, ממש מערכת שלמה של בגדים.
כזה היה כוחה של הלירה המנדטורית באותם הימים. כדאי רק לזכור , להשוואה בלבד ,ששכרו השבועי של אבי, לדוגמא , היה אז בסך של שתי לירות לשבוע, שזה היה נחשב אז לשכר כלל לא רע.
לכו ועשו לכם עכשיו השוואה מה היה ערכה של הלירה המנדטורית באותם הימים. כאלה היו החיים היום יומיים בתקופה ההיא. חיים בצוותא ובצניעות רבה . ככתוב "טוב פת חרבה ושלווה".
