את לוֹבְנָה העניקה לי הארץ,
בחסד טהרתה הגישה לי על מגש לבן
הוד קדומים זך.
הלא למראיהַ נמוגו בתוכי שיירי ערפילים סחויים.
היאך מגיעה את בקוֹר שכזה לתום שכזה?
הלא לחום שמורות זכויות טוהר אילו?
אך הביטי, בעבור יומך, תימס שמלתך, תופשט מעליך,
ותיוותרי עירום ועריה, מליאת סחי ומאוֹס,
לעג בעיני אדם וחי,
את לובנך מכרת, צביעותך נחשפה לעיני כל.
האם המלך עירום?
האנו ילדי העולם, התמימים,
או שמא האמת הינה הילד התמים,
החושף בחסדו את מערומייך?
לעת עתה, נגלה כי הטוהר לאמת הוא, ואף אם מלוכלכת היא,
ודווקא לובן הארץ, הנדמה כעשוי ללא רבב,
נרפש ונימוח, גדוש בסרח העודף.
וכל הנראה כחסוד, איום הוא,
וכל הנראה כאיום, הלא הוא החסוד.
תפארת ההפכים... ולו זאת גילית בעיננו, צמר רך ואוורירי, דיינו!
שלוג שלגיך, כי השלג בלובנו יעוור עיני חכמים מראות טוהר רווי צבעי חיים.
