בס"ד

(אזהרה: לסיפור זה אין מסר. המנסה להלביש על הסיפור מסר ישא באחריות המלאה לתוצאות של מעשיו)

הייתה זו שעת בוקר מוקדמת. ציוצן של ציפורים משכימות קום זה אך החל להשמע. ברחוב כמעט ולא נראו בריות שהעיזו לחשוף את קצה אפן לצינת הבוקר החודרת. רוב הבריות היו מכורבלות בשעה הזו מתחת לפוך החם, מתהפכים מצד לצד ושולחים את האשה לטפל בקטן שהתעורר. לא כן ידידינו ירחמיאל, אשר כשמו כן הוא, בעל לב רחום וחנון. מעולם לא היה מצוה על אשתו לעשות איזו ממלאכות הבית, על כן תמיד היה משכים קום ומעורר את השחר בטרם תתעורר האשה ותשלח אותו אל הקטן.

באותה שעה היה ירחמיאל בדרך לבית הכנסת בקצה השכונה, (מה שנתן לו תירוץ לקום רבע שעה קודם). ירחמיאל הגיע אל בית הכנסת המחומם כדבעי (ככה אשכנזים אומרים 'כמו שצריך'), פשט מעליו את מעיל הטלאים שלו ופלט קריאת 'א מחייה' שגררה בעקבותיה את מבטו הזועף של הגבאי הספרדי של בית הכנסת. (ירחמיאל אהב להתפלל אצל הספרדים, אצלם כל תפילת שחרית ביום חול רגיל לוקחת שעה ורבע לפחות). כשנסתיימה התפילה, חלץ את תפיליו, הוציא ספר מארון הספרים והחל ללמוד, ברם לימודו לא נמשך זמן רב, שכן הגבאי גמר להבריש את כל הספסלים, והכסאות, והבמה, והנברשות, והשטיחים, והארונות, והספרים ורצה לנעול את בית הכנסת. ירחמיאל נאנח ואמר: "אפילו ללמוד עשרים דקות בשקט לא נותנים במדינה הציונית הזאת".

הוא פנה לקיוסק סמוך וקנה עיתון של שחרית. דבר ראשון הוא בדק את תוצאות הגרלת הלוטו וגילה שכרגיל הוא לא זכה, ושתי סיבות בדבר: א. המספר שלו לא עלה בגורל. ב. הוא לא קנה כרטיס. למעשה הוא מעולם לא קנה כרטיס, "למה לקנות" הוא שאל "אם ממילא אף פעם איני זוכה?". כשגמר לקרוא את תוצאות ההגרלה הוא עבר לקרוא את מדור הכלכלה וקרא אותו מתחילתו ועד סופו. כשסיים, הסתכל בשעונו וחשב בליבו: "יופי, השעה 8:00, בטח האשה שלחה כבר את כל הילדים לגן ולבית הספר, ויצאה לעבודה. 'אוי לא' היום יום רביעי - היום החופשי של האשה. היא בטח מחכה לי בבית, וכשאחזור היא תבקש ממני להוריד את הפח, ולשטוף כלים, ולטאטא את המסדרון, ולשטוף את הסלון, ולסדר את השקע בחדר הילדים, ולגזום את הענפים של העצים בגינה, ולגרוף את העלים, ולנקות את שביל הכניסה, ולהחליף את הנורה בכניסה לבית." הוא ישב כרבע שעה על הספסל ליד הקיוסק כשנפשו מרה עליו (כלומר הכוונה היא שהוא היה עצוב. ה.מ), כשלפתע צדה את עינו כותרת בעמוד השער של עיתון הבוקר: "נמשכת הלנת השכר של עובדי מחלקת התברואה בעיריית באר שבע". תכף ומיד נתמלא ליבו של ירחמיאלנו רגשי צער והשתתפות עם מצוקתם של העובדים העשוקים. "מוכרחים לעשות משהו", חשב לעצמו, "אי אפשר להמשיך ולשבת כך באפס מעש בשעה שעוול כבד נגרם לעובדים". ומכיון שידידינו ירחמיאל הוא איש מעשה, ואף לוחם צדק עשוי ללא חת לעיתות מצוא, הוא ניגש אל הקיוסק וקנה בריסטול לבן גדול, לורד, דבק, ומקל של מטאטא. הוא לקח את הבריסטול וכתב עליו באותיות ברכת לבנה (הוא רצה לכתוב באותיות קידוש לבנה, אך זכר המבט הזועף שנתן בו הגבאי בבוקר טרם מש מליבו): "די להלנת השכר של עובדי" ואז נגמר לו המקום בבריסטול והוא עבר לצד השני "מחלקת התברואה בעירית באר שבע". הוא את הדביק את הבריסטול למקל המטאטא והלך לכביש הראשי, כשהוא עומד על המדרכה ומניף את השלט בגאון, כשהוא הופך מפעם לפעם את השלט על מנת לאפשר לנהגים לקרוא את הכתוב בשני צדדיו.

הנהגים שחלפו על פניו זרקו בו מבט משועמם, בלי שאפילו אחד מהם צופר לו לאות הזדהות. "אנטיפתים, חסרי רגש, אוכלי לחם חסד, פשיסטים, בולשביקים, ציוינים כופרים" חשב לעצמו. הוא לא הספיק לברך אותם הרבה בליבו שכן לפתע עצרה לידו ניידת משטרה, ושלושה שוטרים גברתנים תפסו אותו, שמו אזיקים על ידיו ורגליו, זרקו אותו בניידת ונסעו משם ביללת סירנות. "מה עווני, מה פשעי, ומה חטאתי כי כלאתם אותי בניידת חינם על לא עוול בכפי", שאל, "את זה כבר יסבירו לך בבית המשפט" ענה השוטר שישב בסמוך אליו  (שהיה במקרה גם הבן של הגבאי).

אחרי שבוע של בידוד בצינוק הובא רחמיאל בפני שופט חמור סבר. בטרם הספיק ירחמיאל לפצות את פיו שאלו השופט: "מר ירחמיאל, האם אתה מודה כי לפני שבוע היית שותף בהפגנה נגד הלנת השכר של עובדי התברואה בעיריית באר שבע?"

- "כן", ענה ירחמיאל "אבל..."

- "בלי אבל" שיסעו השופט, "על פי החלטת הכנסת, על מנת למצוא איזון בין חופש הביטוי לניקיון וטוהר השיח הציבורי, ועל מנת למנוע מכל זב חוטם לשאת קולו בציבור, בכל אופן - ווקאלי, אופטי, מכני או כל אופן אחר, מוטל על כל אדם הרוצה להביע מחאה או התנגדות לכל ארגון, גוף, מוסד, מישהו או משהו אחר, לפנות לרשם העמותות ולהרשם בתור עמותת התנגדות מאורגנת. העובר על החק יענש בחומרה."

- "אבל לא ידעתי" נזעק ירחמיאל.

- "אי ידיעת החוק אינה פוטרת מן העונש"

השופט סימן בעיניו ושלושה שוטרים תפסו את ירחמיאל, לקחו אותו בניידת ושמו אותו בצינוק לחצי שנה, בלי אפשרות לקבל חבילות מהבית ובלי ביקורי משפחה. ("לפחות את זה הם חסכו ממני", חשב לו ירחמיאלנו.)

כעבור חצי שנה נפתחה דלת הצינוק וסוהר גברתן תפס את ירחמיאל, שחרר את אזיקי ידיו ורגליו, ושלח אותו בבעיטה מבית המעצר. "איזה יום היום" שאל ירחמיאל עובר אורח שנזדמן למקום. "יום רביעי" ענה ההלך. "אוי לא", חשב לעצמו. "תגיד לי" שאל את האיש "אתה יודע היכן אפשר למצוא את משרדו של רשם העמותות?"

- "איזה עמותות, העמותות הרגילות או עמותות ההתנגדות?"

- "עמותות ההתנגדות, כמובן" אמר ירחמיאל וזקף את חזהו בגאוה.

- " למזלך, אני בדיוק עושה את דרכי לשם כעת, אתה יכול להצטרף אלי".

ירחמיאל וההלך (ששמו, כך מסתבר, יהושפיץ) הילכו בשתיקה כחצי שעה עד שהגיעו לסמטה צרה בה היה בניין קטן ומוזנח שעליו כתוב באותיות דהויות: "משרד רשם העמותות". המון רב צבא על הבניין. כשהגיעו ירחמיאל ומיודעו יהושפיץ אל קרבת הבניין נשתתקו לפתע כולם, כשהם זזים ממקומם ביראת כבוד, מפנים דרך ליהושפיץ. "מי הוא זה, ואיזה הוא יהושפיץ זה שכך מכבדים אתם אותו" שאל ירחמיאל את ההמון. "כלום אינך יודע, זהו רשם העמותות בכבודו ובעצמו", ענו האנשים.

- "ומה כולכם עושים פה?" שאל.

- "מחכים בתור, כמובן"

- "כמה זמן?"

- "מספר חודשים. ראשית עליך לגשת אל המשרד ולקחת מספר, לאחר מכן עליך להמתין כאן בתור, ואם אתה הולך מהתור אז אתה מפספס את מקומך בתור, ועליך לקחת מספר חדש."

- "אבל איך אפשר להגיע אל המשרד על מנת לקחת מספר לתור, אם צריך לקבל קודם מספר בתור מהמשרד?"

- "אכן זו בעיה" הודו האנשים והסתכלו זה בזה בעינים נבוכות.

אך כפי שאמרנו, ידידנו ירחמיאל הוא איש מעשה, ואינו מתרגש מזוטות, ובודאי לא מבעיות קטנות כמו כרטיס לתור. הוא נדחף לכיוון דלת המשרד כשהוא נעזר במרפקיו של בריון מקומי ששכר לצורך העניין.

בתוך המשרד הוא פגש את אשתו יושבת מאחורי דלפק משרדי מהודר.

- "אז פה את עובדת?" שאל אותה.

- "כן" ענתה בקיצור.

- "רגע, היום לא יום רביעי?"

- "אדון, אין לנו זמן לשאלות מיותרות, גם ככה אנחנו עמוסים עד מעל לראש בפניות של אנשים. קח מספר וצא בבקשה אל התור."

כעבור שמונה חודשים הגיע זמנו להכנס למשרד. מאז הפעם הקודמת בה היה כאן התווסף שלט קטן האומר: "שעות קבלת קהל: 11:00 - 10:00".

- "בוקר טוב, באתי להרשם בתור עמותת התנגדות להלנת השכר של עובדי מחלקת התברואה בעיריית באר שבע".

- "מצטער אדוני", ענה היהושפיץ המקומי "ישנה עמותה כזו כבר, אינך רשאי לפתוח עמותה נוספת."

- "מה ז'תומרת, הרי עצרו אותי בגלל שהפגנתי בלי להשתייך לעמותה רשומה?!"

- "ביקשת רשות מיו"ר העמותה להפגין בשם העמותה?"

- "לא, מי זה?"

- "מצטער אדוני, ע"פ החוק להגנת הפרטיות איני רשאי למסור פרטים על הנרשמים אצלי."

- "תקשיב לי מר רשם עמותות נכבד, ההתנהלות שלכם לא מוצאת בעיני כלל וכלל, ואני מתנגד בחריפות..."

- "מה אמרת?" הצטמצמו עיניו של יהושפיץ, ולפני שהבין את טעותו, תפסו את ירחמיאל ידים חסונות והוא הושלך אחר כבוד לניידת.

כעבור חצי שנה בצינוק ועוד אחד עשרה חודשים בתור עמד בפני יהושפיץ בפעם השנייה.

- "בוקר טוב, באתי להרשם בתור עמותת התנגדות לחוק העמותות."

- "מצטער אדוני ישנן כבר כבר עמותות התנגדות לחוק העמותות"

- "מה ז'תומרת חמש עמותות, לי לא הרשתם לפתוח עמותה שניה בנוגע למצוקת עובדי הרשויות. אני מתנגד..."

הפעם הוא נשלח לשנה שלמה בצינוק. אחרי שנה וחודשיים הגיע שוב ירחמיאל למשרד הצפוף והמחניק. השעה הייתה 10:50.

- "בוקר טוב, באתי לפתוח עמותה נגד התורות הארוכים בכניסה למשרדכם."

- "צר לי, ישנה כבר עמותה כזו."

- "אז תן לי לפתוח עמותה שתלחם בכל האנשים שעומדים בתור."

- "אי אפשר, זה התפקיד של המזכירה שלנו."

- "עמותה נגד מכירת פרחים בצידי הדרכים."

- "יש כבר."

- "עמותה נגד זקנים."

- "יש כבר."

- "עמותה נגד זקנות."

- "יש כבר."

- "עמותה נגד אזרחי מדינת ישראל."

- "אידיוט, זה הכנסת."

- "עמותה נגד ערבים."

- "אסור לפתוח עמותה גזענית."

- "תגיד לי, איזו עמותה עדיין אין?"

- "מצטער, על פי חוק הגנת הפרטיות אסור לי למסור פרטים, וחוץ מזה אדוני, זמנו תם. אני מבקש ממך לפנות אל המזכירה לקחת מספר ולעמוד בסוף התור. הרי איני יכול כל היום רק להקשיב לפניות האזרחים, מתישהו אני צריך גם לרשום עמותות, לא?"

ירחמיאל יצא מיואש מהמשרד של היהושפיץ לעניני עמותות. "ברנש מוזר", חשב לעצמו. "כלום אין לו בבית אשה וילדים, איך הוא יכול להרשות לעצמו להיות במשרד רק שעה אחת כל יום?!" ירחמיאל הלך לקיוסק המקומי וקנה עיתון. הכותרות בישרו על המשך הלנת השכר, על בעיות תחבורה קשות ועוד כל מיני דברים שדורשים מאבק תקיף ונחוש. מה גם, שעל פי העיתון היה זה יום רביעי. ירחמיאל החליט שנמאסו עליו החיים במדינה הציונית והוא החליט לקפוץ לכביש, ברם אף מכונית לא דרסה אותו.

אפילו לא צפרו לו, (שכן צפירה, כמוה כהבעת מחאה ותרעומת האסורה על פי חוק ללא קבלת אישור בכתב מרשם העמותות).

ירחמיאלנו רצה לעלות על אחד הגגות בסביבה, אך כל הגגות היו מלאים עד אפס מקום באנשים בעלי כוונות אובדניות. ביאושו, הוא שכר משרד בקרבת מקום למשרדו של רשם העמותות ועל דלתו כתב: "משרד רשם העמותות, פתחנו סניף מתחרה." כעבור שלוש דקות הגיעו כמה שב"כניקים וירו לו שני כדורים בלב. למחרת ליוו אותו למנוחת עולמים אלפים מחסידיו וממכיריו (כל האנשים שהוא פגש בתור למשרד.)

על מצבתו נכתב: "פ.נ איש ישר ואהוב, אוהב את הבריות רודף שלום ובורח מן המחלוקת. מימיו לא הרים קולו על איש, ולא התנגד לגוף, מוסד, ארגון, מישהו או משהו אחר. (כך נכתב בהוראת הממשלה).

בלילה אפל אחד הגיעו למקום קומץ מחסידיו הנאמנים וריססו בספריי שחור על המצבה המבישה. מבין המצבות קפצו עליהם סוכני חרש וקשרו אותם באזיקים.

תוך עשרים וארבע שעות הם נשלחו לגלות באוסטרליה, אך זה כבר עניין לסיפור אחר.