מבוא:
מאז ומעולם התגודדו אנשים בקבוצות.האדם ,בהיותו מטבעו יצור חברתי,הינו כפי שהוא לא רק מטעמים פרקטיים ,של שרידות והזדווגות,אלא גם מטעמים אמוציונליים:אין תחושה נוראה יותר לאדם מתחושת הבדידות.
מכיוון שכוחה של קבוצה הוא בתיאום ובהסכמה שבה פועלים אנשיה ,ישנו צורך במנגנון שיקבע ויתאם את פעולותיהם של מרכיבי הקבוצה.
מנגנון שכזה ,בצורתו המוכללת מורכב מתת המנגנונים הבאים:
הנהגה,
חוק/ מסורת/ נורמה/ אמונה-חינוך.
שיפוט.
בירוקרטיה.
כאשר בצורה הפרמיטיבית ביותר ההנהגה מורכבת ממנהיג יחיד ,הקובע ו/ או מושפע מן החוק/ מסורת ומשמש גם כרשות השופטת .ואילו המנגנון הבירוקרטי כלל לא קיים בקבוצה פרמיטיבית.
על ההנהגה:
כעת נתרכז במושג ההנהגה,שאיפתה ,הסמויה בדרך כלל,של ההנהגה היא להגדיל את מנוף שליטתה על חברי הקבוצה.
לעיתים,החוק או המסורת פועלים כדי לשכך את ניסיונותיו של מנהיג להגדיל את כוחו ,אך מנהיגים חכמים מסוגלים לנצל את המסורת/ חוק/ חינוך ולרתום אותם לחיזוק שליטתם.
במאמר זה ובבא אחריו,נתאר כיצד השכילו לעשות זאת מנהיגי המדינות הדמוקרטיות בעולם החדש.
הבסיס להיווצרות הרעיון הדמוקרטי:
מדוע קרסו רעיונות השלטון הדיקטטורי והמונרכי שהיוו מודל של שליטה בעמים עתיקים עוד מימי הפרעונים במצריים,ועד לימינו אנו במדינות כמו רוסיה ואיראן?
בעצם,זרע הפורענות של מודל השלטון הדמוקרטי ניטע בימי המהפכה הצרפתית ,שבישרה לפשוטי העם הנדכאים והממורמרים,את בשורת השיוויון והחירות(כל החירויות הדמוקרטיות למיניהן).
מן הרגע בו הושמעו רעיונות השיוויון והחירות וניטעו במוחותיהם של בני האדם כאכסיומה,עורער כל יסוד לשלטונות הדיקטטוריים והמונרכיסטים שכידוע לא מספקים את ה"סחורה" של שיוויון וחירות לכולם.
השיוויון והחירות,שלא היה קיים אף פעם בתודעתם של בני המעמד הנמוך(שהיוו רוב),שקיבלו את נחיתותם כמצב טבעי וברור מאליו,קיבל חשיבות פסיכולוגית עמוקה מאין כמוה והפך לצורך בסיסי של האדם המודרני,כמעט כמו מזון ומחסה.
(נדגיש ונאמר,חירות והשאיפה אליה הייתה קיימת כמושג קיבוצי לאומי ופחות כמושג אישי).
מודלים של שלטון שנוצרו בהשראת רעיונות המהפכה הצרפתית:
באקלים השיוויון והחירויות של המהפכה הצרפתית קמו שני מודלים עיקריים של מנגנונים חברתיים:הרעיון הדמוקרטי והרעיון הסוציאליסטי-קומוניסטי.
כאשר בבסיס שני המודלים הללו מונח עקרון השיוויון כאבן יסוד.
על המודל הסוציאליסטי-קומוניסטי לא נפרט ורק נזכיר שהמימוש שלו בארצות כמו בריה"מ לשעבר ובסין בהווה הוא כושל,לא רק משום שהוא המיט על תושביו עוני מרוד וחרפת רעב,אלא גם משום שהוא כשל להנחיל תחושה של שיוויון וחירות לתושבים.
עתה לדמוקרטיה:
המודל הדמוקרטי,צופן בחובו רעיונות שבצורתם הטהורה עלולים לקצר באופן משמעותי את מטת השלטון של ההנהגה על האזרחים.זאת ,אם יבחרו האחרונים לממש את חירויותיהם הללו עד תום.
כיצד משמר שלטון את האינטרס שלו במדינה?
שלטון ,מבטיח את מוטת השליטה והפיקוח שלו על אזרחי המדינה על ידי יצירת אוסף של מסלולי חיים חברתיים והתנהגויות נורמטיביות כך שהפריטים שילכו באותם מסלולים וינהגו לפי אותן נורמות ישרתו היטב את צרכי השלטון-מדינה,השאיפה היא שפרט לקבוצת עילית שולטת ,שתחזיק בתפקידי מפתח בחברה,שאר האנשים ילכו באותם מסלולים נורמטיביים.
שני מוקשים עלולים לסכן את התוכנית השלטונית:
הראשון,קבוצות המסרבות מלכתחילה לצעוד במסלולים הנורמטיביים.
האחר,קבוצות נורמטיביות המוצאות מסלולים אלטרנטיביים("סוטים") שאינם מתיישבים עם האינטרס השלטוני.
עתה,השלטון הדמוקרטי אינו מסוגל להתמודד עם המוקשים הללו בעימות חזיתי כפי שהיו מתמודדים עימם בשלטון הדיקטטורי,על ידי חיסול ורדיפה של קבוצות המסרבות לנוע בנתיב שמתווה השלטון ועל ידי איסורים לתור אחרי מסלולים אלטרנטיביים.
מה עוד,שהתמודדות גסה שכזו משקיטה אולי את הגילויים החיצוניים של ההתנגדות ,אך מלבה את יצר ההתנגדות והמהפכה מבפנים,יצר שלימים עלול להתפרץ ולסיים את חיי השלטון.
השלטון הדמוקרטי נוקט בדרך מתוחכמת הרבה יותר,כאשר הוא מלהטט בכישרון רב בכדורי הנורמות והחוקים הדמוקרטיים ויוצר מאחז שווא של שיוויון וחירויות.
במקום רדיפות,השלטון הדמוקרטי יציג קבוצות של סרבני נורמטיביות כתת קבוצה מנוכרת ונחותה שבמושגים של עולם ההפסד והרווח הקפיטליסטי ,אנשי הם מפסידים ומפסידנים.
ראו לדוגמא את ההתייחסות של ממשלות ישראל לעולי מרוקו,שבסולם העדיפויות שלהם שמחה וילדים קדמו להתעשרות ולעבודת הארץ.
אלו מהם,שהממשל לא הצליח ל"המיר" ל"צברים מהוגנים" הוא הפך לקריקטורות נלעגות ומסכנות ולפושעים מסוממים וכלומניקים.
את המוקש השני,קבוצות נורמטיביות הפוזלות לעבר נתיבים אלטרנטיביים "סוטים",השלטון הדמוקרטי יכול לנסות ולהחזיר לדרך הישר,ואם לא, הוא יכול לנקוט בדרכו של ההר מן המשפט המוסלמי המוכר:"אם מוחמד לא יבוא אל ההר ,ההר יבוא אל מוחמד".
דהיינו,השלטון הדמוקרטי יכול לבצע נורמטיזציה של המסלולים האלטרנטיביים ולהפוך אותם לחלק מן השבלונה הנורמטיבית כל שהם כבר לא יהוו אלטרנטיבה בעייתית .
כדוגמא,ניתן להסתכל על הנהירה של צעירי ישראל למזרח,לפני עשרים שנה,התופעה הייתה שולית והתייחסו אליהם כאל קבוצת "מעופפים" לא חשובה ,אך מרגע שתורות ותרבות המזרח קסמו ליותר ויותר צעירים הן היוו תחרות למסלולים נורמטיביים רצויים.
השלטון,וגורמי אינטרס נוספים,שלא יכלו להסכין עם מצב שכזה הפכו את המסע למזרח לחלק נוסף בשבלונת חייו של צעיר ישראלי.
אם פעם מסלול נורמטיבי היה:
בית ספר-צבא-לימודים-עבודה-חתונה-וכו...
ומסלול אלטרנטיבי תחרותי היה:
בית ספר-צבא-מזרח-אבוד מצד המדינה
המדינה יצרה מסלול נורמטיבי חדש:
בית ספר-צבא-מזרח-לימודים-עבודה-חתונה-וכו...
שבלע לתוכו את המסלול האלטרנטיבי התועה.
חשיבותו של המיעוט האלטרנטיבי ה"תועה":
באורח פרדוכסלי כמעט ,קיומם של מסלולים אלטרנטיביים "סוטים" עם מספר מצומצם של אנשים משרת ומחזק את השלטון הדמוקרטי לאין ערוך ,בכך שהוא מקנה לרוב הנורמטיבי תחושה של חירות(מדומה),התחושה שלא נמנע ממך דבר,
משום שבכל רגע נתון חש הפרט הנורמטיבי כי כמו האלטרנטיבים,יכול גם הוא לנטוש את המסלול הנורמטיבי ולבחור באלטרנטיבה סוטה.
התחושה הזו,של חופש כמעט מוחלט המוקנית לפרט בחברה הדמוקרטית אין לה אח ורע בשום צורת שלטון אחרת והיא תכונת המפתח המאפשרת לשלטון הדמוקרטי לשבת על כנו ולהצליח כל כך בעולם.
מיישמי השלטון הדמוקרטי הבינו שכדי להשביע את יצר החירות והשיוויון של האדם המודרני אין צורך לתת לו אותם באמת,מספיק לתת לו תחושה של שיוויון וחופש,בהינתן התחושה הזו ניתן למנף את האזרח לביצוע פעולות שישרתו את השלטון-מדינה ,באופן יעיל הרבה יותר מאשר בכח הזרוע או על ידי איסורים וחוקים נוקשים.
*אם יהיה עניין אפרסם בשבוע הבא את החלק השני המתאר תיאור שלם יותר את המנגנון המתוחכם לפיו פועל השלטון הדמוקרטי כדי לבסס את כוחו בצורה יעילה יותר מאשר כל מנגנון שלטוני אחר.
