יושב במשרד מוקף בתמונות יקרות,
חותם בפרקר נובע על אלפי ניירות.
מסביבי אגרטלים ממקומות רחוקים,
חלונות גדולים -בקפידה מעוצבים,
אני לבוש בוורסצ´ה מהודק בחליפה
את צווארי הדשן חונקת עניבה.
מסתכל בתמונה קטנה חבויה על הקיר,
רואה ילדה קטנה עם מבט כחול עמוק ובהיר.
נועצת בי מבט ושואלת בתום:
מקומך איתי ולא בעולם אפור שמצמצם זמן ומקום.
רוצה לעוף לעברה אל נופי העולם,
משווע לשקוע בתמימות ולהשאיר חותם.
חושב על ימים של חידות ונסתרות,
והילדה שוב מביטה בי בעיניים גדולות.
ואז נקישה על דלתי מסיטה מחשבה,
מזכירה נכנסת ומבקשת עצה.
וכשיצאה מחדרי והיא רוטנת בין שיניה.
אביט בילדתי הדואגת ואראה- כי כבו עיניה.
