אמרת לי כה שונה את
מורכבת אלפי חלקיקים
של פאזל גדול
מלהכיל
מסובך להרכיב ...
איך אדע מי את ?
אמרתי
אם תירטב מדמעה זולגת
לקול ירושלים של זהב
אם תיצבט בלב
למשמע נקישות בגן-עדן
אם תרעם ברק אישונים
למקרא טשרניחובסקי ואילאיל
אם תחוש עור סומר
במחזה רומיאו ויוליה
בכאוס הדבר של קאמי
שם תדע אותי
מרגשת אותי אומנות
שמפגישה אותי עם הנשמה שלי ...
אמרת לי את כמו ים
כל פעם שמרגיש שאת אדווה
את פורצת בסערה
איך אדע לחוש בך ?
השבתי
אם תחלוף קרבת בית –כנסת
תשמע קול תפילה
שם נמצאת השכינה שלי
אם תראה אהבה מתממשת
ילד מחייך מחבק חזק
שם נמצאת השמחה שלי
אם תתור עיניים ותמצא בהם חוכמה
שם נמצא האתגר שלי
אם תסקור חלון או דף שער עיתון
משפחה קשת יום או נוער באבדון
שם נמצא העצב שלי
אם תחלוף קרבת קברים
שם נמצא הכאב שלי
אמרת לי את כמו שלכת
קשה לפרוח בך
איך אדע מראיך ?
עניתי
עיניי חום הרים זוכרים בין רכסי דמעות
שפתיי גבעות תשוקה בין מרבדי פחדים
שערי מחלפות גלים באוקיינוס רגשות
צווארי ענוד מחרוזות מילים לפעמים נכרכות בעדנה
לפעמים חונקות בצרחה
שאלת
אז איך אפשר
שאת הכול
ולא הותרת דבר?
לחשתי
הבט שוב...
© לימור דיין – כל הזכויות שמורות
תגובות