זה כבר השבוע הרביעי שהוא יושב, "כבר קיבלתי צורה של כיסא" חשב לעצמו כשהכין לעצמו את כוס השוקו החמישית. "אם הייתי שותה וודקה אולי זה היה רומנטי יותר.. מן "יסוריו של בטהובן"". אף פעם לא רציתי להיות מוצארט, בסך הכל כותב מוסיקה לאחרים... אפלו לא יוצר עצמאי שמופיע, תמיד מאחורי הקלעים."

"עוד ניסיון, אם זה לא ילך הפעם -אני מתפטר, או מחליף את הכיסא העתיק הזה, אני בטוח שסבתא שלי ישבה עליו כשניגנה על הפסנתר בוינה"... הוא תמיד פחד מהרגע הזה . הרגע שהיא תאבד לו. "אז מה בכלל שלי כאן?" הוא זרק מבט חטוף לעבר ערימת הדיסקים בקצה הספריה. תקליטי ויניל ישנים- יש לו כמה נדירים של "הדורס" – מהדורה לאספנים, תמיד היה משוויץ בהם כשהחבר´ה היו באים אליו.( קבוצה של נפוחים. נפוחים מחשיבות מוכרי אשליה של יצירה ואמנות מיוסרת). אבל הדיסקים האהובים עליו ביותר, כבר  לא היו שם- יהודית רביץ תמיד נשארה אצלו בחדר, ישנה איתו, קרוב קרוב, לשמוע לפני השינה איך היא מפיחה נשמה במילים של נתן יונתן, עלי מוהר, נתן זך... (חשבתם כמה משוררים נתנים יש לנו? חשב לעצמו פעם).

לשמוע לפני הטיסה את "ים של געגוע" איך היא מכניסה במילים את הכיסופים הללו ואת הנגיעה העדינה הזו בנשמה. פעם ניסה לעשות את זה בעצמו. חשב שיתחיל בגדול, עוד בתיכון כשהקים את להקת הרוק שלו, חשב שיגיע רחוק בלהט בוסרי לכבוש את "רוק עצמאות" בחוף צמח. זה לא היה שם. תמיד היה לו קל יותר בלי מילים, אבל אפילו המנגינה לא היתה חזקה מספיק. תמונות, אנשים וויזואליות תמכו בה הרבה יותר טוב ממנו. הוא אף פעם לא הצליח לתת לה את מיכל החמצן הנכון. היא יצאה ברעש וצילצולים, צרחה את הצריחה הנכונה שהוכיחה שהיא באמת קיימת והכל בריא, אבל לאט לאט נחשפה לחולשת הידיים התומכות בה והתפוגגה לפני הסוף, לפני הקרשנדו הגדול.

בגלל זה החדר הגדול באולפנים בלוס אנג´לס תמיד הזכיר לו חדר ניתוח, קר, לבן וכל כך מקצועי. הם נתנו לו סרטון סטודנטים שהציגו לכל מי שביקש עבודה וקבעו לו דד ליין. יום שישי בבוקר.

מלכתחילה הוא לא אהב את הסרט הזה, פרוייקט על מכשפות ביער, מי עושה על זה סרט היום?, אבל המוזרות הזו מצאה חן בעיניו, "למה לא?" חשב שוב. ישב שוב על הכיסא והתחיל לעבוד, אני אוכיח את עצמי, אשתמש בהשראה מהיצקוק ואעשה את זה ביג טיים! אהיה החלום האמריקני של כל החבר´ה בשכונה". הוא קנה טלויזיה חדשה ומול הסרט התחיל לכתוב את התוים, הוא גילה אז שהתמונות נותנות לו תמיכה שמעולם לא היתה לו, הן הצליחו לבנות את הפיגומים ולחפור את היסודות שהוא לא בנה, היא הגיחה לאט לאט בצליל חלוש, טיפסה על הסולמות, חבשה את קסדת העובדים ודילגה מפלטפורמה לפלטפורמה, "בבקשה תזהרי שלא ליפול לי! תקשרי את עצמך!" צעק לה בעגה של קבלנים, והיא טיפסה מעלה מעלה, מעבירה את המלט והבלוקים, משתחלת לתוך המנוף וברגע הנכון גוזרת את הסרט לקול תשואות הקהל.

זה היה לפני כ"כ הרבה זמן, מלחין מבוקש זו תעודת הזהות שלו עכשיו.

עד עכשיו, עכשיו זה כבר לא מספיק, היא רוצה יותר, היא לא רוצה לעבוד אצלם, היא רוצה להיות בעלת הבית. היא רוצה שהשם שלה יופיע על העטיפה ולא בקרדיט מאחור ואולי בפסקול שיצא בחודש הבא וימכר אחרי שבוע בתשע תשעים (אפילו לא דולר, שקל!).

הוא כבר הסביר לה שיש הרבה אמנים. יש שיוצרים לבד ויש שעוזרים ליצירות אחרות להתרומם. והוא אחד כזה. מלחין סרטים (ועוד מבוקש!), אז בבקשה שתפסיק להתלונן ותחזור.

כבר שבוע רביעי בלעדיה. היא כעסה ועזבה, אמרה שתחפש מישהו אמיתי שידע להחזיק בה

מישהו שתוכל להניח עליו את הראש ולהרגע.

אמן אמיתי.

"ומה אני?" רצה לצעוק, "לא אמן? לא יוצר? לא נותן חן  לקולנוע?

מה עם הפתיחה של "משימה בלתי אפשרית"? " הפנתר הורוד"? "בן חור?" "הנהג של מיס דייזי"?

זה לא נחשב? זה לא חשוב? זה דווקא מקצוע מכובד, אפילו אוסקר נותנים עליו! לבוב דילן יש אוסקר?!"

("בוב דילן לא צריך אוסקר, כולם יודעים שהוא המלך", חשב בעצב)

נזכר בפעם הראשונה ששמע את "המתאגרף" של סיימון וגרפונקל, שני חבר´ה שעשו הכל כולל לריב בינהם, נדהם מהחיבור העדין והרגיש ליצרת רוק מהדהדת שמתנגנת לו ללא הרף בראש.

-

שבוע חמישי, יום חמישי- הוא מתעורר בבהלה, כבר מיואש, מה העיר אותו בכלל? דפיקה חלושה בדלת. שוטף את הפנים ורץ לפתוח.

זו היא.

נכנסת בשקט, מבוישת. "רק באתי לומר שלום" היא אומרת וכבר אוספת את מברשת השיניים מהכוס במקלחת.

"אולי תשארי לכמה דקות?" הוא מעז לפתע.

היא מחייכת, הוא שם לב לברק החדש בעיניה, "אז היא מצאה מישהו אחר?". היא מתיישבת לידו על הכיסא הקשה, שני תווים, צליל והפסקה, קצת חושש, מרגיש אותה לצידו- לא מצליח להתרכז, היא מחייכת וממשיכה את הפתיחה, מוסיפה רה ומי. לאט לאט הוא מתחיל לחולל על הקלידים, מצרף תו לתו בשצף בלתי פוסק, תו לתו קו לקו, הוא מרגיש את הדיגדוג המוכר בוער בקצה אצבעותיו.

פתאום.

מילה.

ועוד אחת. 

משפט.

שני חרוזים ומשקל

היא צוחקת בקרבו והוא  מתמסר, מנגן בדבקות. הנה בת הקול יוצאת מן תיבת הנגינה שלו ומתפשטת בחדר, יוצאת אל המסדרון וקוראת לשמחה שתבוא ותצטרף לחגיגה. הוא מטפס מעלה מעלה , היא מביטה בו מהצד לוקחת את התיק וסוגרת בשקט את הדלת.

השיר נרקם,

 צועד לבד

יוצא מן החושך

בא לעולם.

 "כי שירי הוא  בת הקול ברוח

מכתבי השלוח,

מסילת חיי, געגועיי

הד תפילותיי...

הוא אתה ההולך אלי".