איזו הישברות,
ואיך אני לאט מתפוררת,
מאבדת משקל,
מסתממת, מעט, מעט.
לא מחזיקה את עצמי,
בין לחיים,
ובין למוות.
בין הרצון לחיות,
ובין הרצון להיות.
לקרוע את החיים ואת הסמכות מעליי,
להתמסר כל כולי אליך,
לגעת בכל תו טהור בפניך,
לחיות ולנשום רק לצד נשימותך.
לעלות ולרדת ולהתפרץ כמו הר געש.
לכאוב ולכאוב,
עד שהכאב הופך להיות
חלק בלתי נפרד ממני ומההנאה.
ולבכות דמעות של אש,
שמכבות את רסיסי התשוקה שפעם היתה.
לקרוע את הלב מתוך גופי,
לדרוך ולרמוס עד שלא יישאר כמעט כלום,
כי כבר אין כח לעוד,
ואין בי כוח ל-כמעט קרוב.

ואם רק היית אמיתי,
ומביט לי בעיניים שלך,
הגדולות, החומות, המשריפות,
אז הייתי יודעת מה אני מרגישה,
ואיך וכמה אני בדיוק רוצה,
להיות רק שלך, רק שלך.