הנהר רושף דרכו בחשכה,

דמעותינו אדמתה הרוו.

בכי היתומים את שמי הערב הרעיד,

אבות טרם שבו,

ונרעב,

ונצמא,

אך אדוות הגלים רק סער ומלח יביאו.

וברבות החול,

לשונותינו אבק נתמלאו,

והמלח

את עורנו בקע.

ומעיין מתוק על פני הר נבקע,

ואליו לא נגיע

כי עייפנו,

אך בנינו את חיותם הרוו,

והם

את הדרך אל האין יעברו,

והחיונו.

זכויות שמורות - יואל מצגר