ראיתי, חשתי בתמימות!

חזרה תקווה לאנושות!

בדמות ילדה קטנה,

עיניים אפורות בגוון לא מדוייק,

שיער צהוב, דליל ופה שמפטפט,

תמימות כזו וחוויות מכל שניה ועת,

חיוך כה ממזרי, דמיון פרוע, ילדותי,

עיניים זוהרות, בגוון לא מדוייק,

תמימות ילדה, מראה חזק.

ואחריה באה נערה,

שזה מכבר רק התבגרה,

עורה בהיר, שיער שחור,

מבט עינה טהור, צחור,

וכשפתחה את פיה,

(הו, לא פתחה, הניעה)

חן מילותיה, זך, תמים לאין שיעור,

ואופן דיבורה, ה´! איזו עוצמה..

ראיתי נערה  בשיא טהרתה

וכן פגשתי גבר, איש,

וכה הופתעתי, כה רגיש!

כה מתחשב ומתעניין,

ואנושי הוא למכביר,

גבוה, הוא וגם תמיר,

אך לא מראו גרם לי רעד,

כי אם נפשו העדינה,

אך עם כל זאת האיתנה,

פגשתי גבר, איש,

אדם, שהוא רגיש.

ראיתי! חשתי בתמימות!

חזרה תקווה לאנושות!

הצליחו אלו השלושה,

לבקוע פתח בחומה,

הצליחו הם לזרוע שוב,

זרעים של אהבה,

עברו בין רסיסי מוקשים שהופצצו,

חורבות של עדינות, תמימות ורגישות,

עברו חומת מגן ומעטה של ציניות ואדישות,

הצליחו הם לגעת, בעומק נשמתי,

הרעידו מיתרים שכבר הספיקו להחליד,

שימנו אותם בשמן זך, טהור,

השאירו בי מעט מאור.

ראיתי! חשתי בתמימות!

חזרה תקוה לאנושות!